המועמדות של סתיו שפיר לראשות מפלגת העבודה גדולה וחשובה יותר ממנה

אנחנו חיים בעידן בו כל חוקי המשחק הפוליטי נזרקו מהחלון תוך כדי נסיעה, אחד אחרי השני. תקופה בה שליטים ממציאים את החוקים החדשים כך שישרתו אותם, ובונים את הכוח שלהם על פחד ושנאה. זה קורה אצלנו, וזה קורה בכל העולם. פוליטיקאים רבים, ותיקים ומנוסים עם רקורד של עשייה מכובד, לא יודעים מה לעשות עם המציאות החדשה הזו. בד בבד אנחנו גם רואים שמשהו חדש קורה, דווקא בגלל שחוקי המשחק הפוליטי הישן כבר לא רלוונטיים – נשים צעירות, בעלות השקפה מתקדמת בלתי מתנצלת, תופסות את מקומן בקדמת הבמה וקובעות סדר יום חדש.

וזה קורה בכל מקום, החל מאלכסנדריה אוקסיו-קורטז, אשת הקונגרס הדמוקרטית בת ה-29 שמייצרת סדר יום מתקדם ופשוט מוציאה את דונאלד טראמפ מדעתו, ועד לג'סינדה ארדרן, ראשת ממשלת ניו-זילנד, שעלתה לשלטון בגיל 37 וחוץ מלהביא את התינוקת שלה למליאה בדומה לפוליטיקאית האוסטרלית לריסה ווטרס שהגדילה לעשות והניקה את בתה במהלך נאום בפרלמנט, מתקתקת סדר יום מתקדם. ארדרן גם קידמה רפורמה בחוקי אחזקת הנשק אותה העבירה תוך 26 יום מפיגוע הירי בעיר כרייסטצ'רץ על ידי מחבל שמזוהה עם הימין קיצוני. הטיפול שלה במקרה הזה נתפס על ידי מנהיגים ברחבי העולם כמופת של מנהיגות. הדברים האלו קורים בגלל שהנשים האלו הן התגובה ההולמת לתקופה בה הבושה אבדה. לטוב ולרע. בעולם בו דונאלד טראמפ יכול לתפוס אותנו בפוסי, פוליטיקאיות יכולות להניק במליאה.

אלכסנדריה אוקסיו-קורטז. צילום: shutterstock

את ההוכחה לכך שהמשחק השתנה קיבלנו בזמן המירוץ לנשיאות ארה"ב. בזמן שהילארי קלינטון התאמצה להיות ייצוגית, אסופה ומאופקת והואשמה בכך שהיא לא מספיק אותנטית, היריב שלה דונאלד טראמפ המשיך להחפיץ נשים ולהתנהג בבוטות. כולנו יודעים לאן זה הוביל – הוא נבחר והיא נשכחה מאחור. כל זה היווה שיעור חשוב לנשים בפוליטיקה – אין שום סיבה להמשיך להיות ילדה טובה. אפשר להיות אישה אמיתית, ופוליטיקאית דעתנית ושהקנאים יתפוצצו. הנשים הללו לא משתתקות משינוי כללי המשחק כמו חלק מהממסד הפוליטי הישן כי כללי המשחק לא הטיבו עמן, ולכן איפה שפוליטיקאים ותיקים קופאים, הן פורחות.

על מפת הפוליטיקה הישראלית אפשר לזהות את חברת הכנסת והמועמדת לראשות מפלגת העבודה סתיו שפיר כנציגת המגמה העולמית של פוליטיקאיות מהסוג הזה – צעירות ומצליחות שמקדמות סדר יום מתקדם באופן בלתי מתנצל כנגד ממסד ישן. וכמו האובססיה של "פוקס ניוז" עם אוקסיו-קורטז, כך אצלנו "מקור ראשון" מייצר מספר אייטמים לא פרופורציונלי לכלום על סתיו שפיר. למרות הבדלי הנסיבות והמדיניות, דבר אחד בטוח – הנשים הללו יודעות ללחוץ לשמרנים על הכפתורים.

בישראל 2019 המועמדות של סתיו שפיר לראשות העבודה מקבלת משמעות נוספת, גדולה וחשובה יותר ממנה או ממפלגת העבודה. עכשיו שתמר זנדברג מפנה את מקומה לניצן הורוביץ לתפקיד יו"ר מרצ, השאלה היא לא אם שפיר תוביל או לא תוביל את מפלגת העבודה אלא האם תהיה בכלל בכנסת הבאה אישה שהיא יו"ר מפלגה.

ראש ממשלת ניו-זילנד ג'סינדה ארדרן. צילום: shutterstock

כמי שמאמינה בשוויון הזדמנויות ולא בשוויון בתוצאות, וסולדת משימוש עודף בטיעוני פוליטיקה של זהויות, המצב בו לא תהיה אישה שמובילה מפלגה בכנסת הבאה לא היה אמור להטריד אותי יותר מידי כי סטטיסטית זה יכול לקרות. רק שבישראל 2019 הדיון על מעמד האישה כבר לא עוסק בשוויון הזדמנויות, הוא עוסק בעצם זכותה של אישה להיות.

יש לנו שתי מפלגות בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, יהדות התורה וש"ס, שבהן בפועל אין כניסה לנשים וזאת למרות פסיקה של בג"ץ בנושא. אחרי הבחירות האחרונות, חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי מש"ס ביקש לעבור מקום במליאה לאחר ששובץ לשבת ליד אישה, ודרישתו נענתה. במרחב הציבורי אנחנו רואים יותר ויותר אירועים בהפרדה מגדרית, ונתניהו אף הסכים לשנות את החוק שאוסר על כך בהסכמים קואליציוניים עם מפלגות החרדים. יש כיום יותר ויותר אירועים מהם נשים מודרות מהבמה, מחיקה של נשים כולל פוליטיקאיות מכרזות ופוסטרים ברחבי העיר, הורדה של תערוכת יצירות אמנות בהן מופיעות נשים, דרישות צניעות בכניסה למקומות ציבוריים, כולל מסדרי צניעות לילדות בבית ספר שהעזו להגיע במכנסיים קצרים.

צריך להודות, במאבק הזה איבדנו בשנים האחרונות הרבה טריטוריה. ולא רק בישראל. בארה"ב, ב-2019, עברו חוקים למניעת הפלות בלא פחות מאשר 12 מדינות, כולל חוק קיצוני בצורה יוצאת דופן שעבר במדינת אלבמה שאוסר על הפלה גם במקרה של אונס וגילוי עריות. אלו מסוג החוקים שעוברים רק במציאות בה שברו את הכלים. במציאות בה שליטים שמרניים וסמכותניים משנים את כללי המשחק הפוליטי מידי יום, יש גם חשיבות לעובדות בשטח. יותר קל להעביר חוקים קיצוניים ומפלים נגד נשים כאשר הן פשוט לא בחדר. הרבה יותר קל לקבע מציאות בה אין נשים מנהיגות כאשר אין נשים מנהיגות.

אבל לא די בכך שפוליטיקאית היא אישה. פוליטיקאיות שמרניות, למרות שהן עומדות על כתפי ענקיות, נוטות לפגוע באותה תשתית אידאולוגית שמאפשרת להן לבחור ולהיבחר ולהיות פוליטיקאיות. בין אם זה לתמוך בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי או להצדיק את ההדרה של עצמן מייצוג פוליטי. פוליטיקאיות שמרניות בהגדרה לא מקדמות סוגיות מתקדמות, ולעולם לא מערערות על סמכות השליט.

ג'סינדה ארדרן הפכה ליו"ר מפלגת הלייבור וראש האופוזיציה בניו-זילנד ב-2017, האישה השנייה והפוליטיקאית הכי צעירה בתולדות המפלגה. בבחירות הכלליות שבאו מעט אחרי, היא הביאה את מפלגתה ל-45 מושבים. כוח פוליטי שלא ידעה המפלגה עשור, ולקחה את ראשות הממשלה. לאזרחי מדינתה היא הבטיחה "להפוך את ניו-זילנד למקום הטוב ביותר בעולם לגדל ילדים". בינתיים, עושה רושם שהיא גם מקיימת את ההבטחה שלה. אבל אנחנו לא ניו-זילנד, אנחנו אלט-נוילנד, ואין לנו פריבילגיה לוותר על הבשורה השפויה של אישה צעירה אמיצה כמנהיגה. נכון לעכשיו, סתיו שפיר היא היחידה שמועמדת לראשות מפלגה והיחידה שיכולה, אולי, להביא את הבשורה, גם לישראל. 

אלכסנדריה אוקסיו-קורטזג'סינדה ארדרןסתיו שפירתמר זנדברג