האם מיסיונרית גרמה למותם של ילדים באוגנדה?

במהלך החודש האחרון, התפרסמה בתקשורת הזרה ידיעה שכמעט ולא קיבלה התייחסות בישראל. הידיעה עסקה ברנה באך, מיסיונרית בת 35 מארה"ב, שהעניקה שירותים רפואיים באוגנדה מבלי שתהיה לה כל הכשרה או הסמכה רפואית. באך טיפלה בילדים שסבלו מתת תזונה, וגרמה למותם של חלק מהם. על פי פרסומים אחדים מדובר במאות, ואילו פרסומים אחרים מתייחסים לתביעה שעוסקת בשני קורבנות "בלבד".

אני רואה בפייסבוק, ובכלל באינטרנט, מגפה. מגפת יחסי ציבור מוגזמים בהיקף וברמת ההתלהבות שמקבלים אנשים לבנים – משום מה אלה היו לרוב נשים – שעשו משהו יפה ואלטרואיסטי למען האנשים הלא לבנים שחיים במדינות עם תל"ג נמוך ותשתיות רעועות. ההתנדבויות מהוות קשת פעילויות ענפה: חלוקת מים לפליטים שחוצים את גבול האיחוד האירופי, אימוץ פעוט גווע מרעב בניגריה, הקמת חברת קונדומים שמחלקת קונדומים באפריקה או התקנת פאנלים סולריים על גגות כפר אפריקאי. לכן, בכל פעם שבה הבעתי מיאוס מיחסי הציבור המוגזמים, שאלו אותי שאלות כמו – למה לא לפרגן לנשים הנפלאות? למה לראות רע בכל דבר? מה רע בכך שניחשף למעשים הטובים האלה? אולי נקבל השראה, אולי אנשים אחרים יראו שטוב הלב מתוגמל ויעשו גם? זה מה שמפריע לך – שהן לבנות? אז מה את רוצה – שאף אחד לא יעזור להם? שיישארו בלי חשמל/ מים מבוקבקים/ קונדומים?

רנה באך. צילום מתוך טוויטר

בעקבות המקרה האחרון, החלטתי לרכז את התשובות לאותן שאלות.

אני בעד הערכה לכל מי שעושה מעשים טובים, אבל אני גם מבינה שסיקור הוא משאב. זמן המוקדש לקריאת הפוסטים הוא משאב, מקום בדף אינטרנט הוא משאב. המשאבים צריכים להתחלק בצורה פרופורציונלית לתרומה. מדוע החלטנו להקצות לכל פוסט שעוסק במתנדבים זרים במדינות עניות כל כך הרבה משאבים? ברחבי העולם פועלות אלפי עמותות מקומיות עם מיליוני מתנדבים מקומיים שלא זוכות לרבע מהחשיפה לה זכתה אשת סיוע דנית שהצילה פעוט באפריקה, או אירופאית שחילקה לפליטים מים מבוקבקים. מדוע? האם יכול להיות שאנחנו נהנים לאונן על הדימוי של מלאך לבן שמושיט פת לחם ליד שחורה? יכול להיות שאנחנו מעדיפים לקחת את הדימוי הזה, של יד לבנה המושטת כעזרה לאדם שחור, ולדרוס איתו את המציאות, שיש בה הרבה יותר סיפורים על פגיעה וניצול של אנשים שחורים בידי אנשים לבנים?

יכול להיות שאנו מחפשים מודלים לחיקוי עבור עצמנו. אבל אז צריך לשאול את עצמנו, מדוע אנחנו מעדיפים מודל לבן לחיקוי על פני כל מודל שאינו לבן. הרבה מהמתנדבים שמקבלים סיקור מוגזם בתקשורת אלה אנשים שהגיעו למדינות העניות לתקופות קצובות, עשו מעשה טוב נקודתי וחזרו הביתה. הגיבורים המקומיים, לעומת זאת, נשארים קרוב לבית וממשיכים לנהל מפעל חיים בר קיימא וארוך טווח. למה כל כך קל לנו להעריץ מלאכית לבנה שקפצה לאפריקה, פיזרה אבקת פיות וחזרה הביתה, וכל כך קשה לנו ללמוד על פעילים המקומיים, שיישארו שם כל החיים וימשיכו את הפרויקטים שלהם לנצח? אולי כדאי להכיר גם, או בעיקר, עמותות ואנשי עסקים מקומיים שעוזרים לקהילה, ומי שבאמת רוצה לעזור ולא רק לעשות סלפי, שתיצור קשר עם העמותות האלה ותסייע בכפיפות למנהלת פרויקט מקומית מקניה/ ניגריה/ הודו/ קמבודיה. כן, יש סכנה שהיא לא תהיה המושיעה הלבנה מהעיתון אלא נערת שליחויות, ולעתים תכופות התרומה הטובה ביותר היא כסף לעמותה מקומית. בלי סלפי.

דרך התקשורת נחשפתי גם לתופעת הניצול המיני של אוכלוסיות מוחלשות בידי מתנדבים ואנשי סיוע. לא מדובר במקרה בודד כי אם במגפה. המתנדבים אונסים, קונים, תוקפים, ומנצלים תושבים מקומיים הנמנים על האוכלוסייה אותה באו "להציל". לא ברור האם הניצול הנוראי הזה הוא תופעת לוואי של שיגעון הגדלות ותחושת הזכאות שיש למתנדבים הלבנים, או שהוא בכלל המניע להגיע למקומות בעולם בהם האכיפה רופפת והנפגעים יתקשו לדרוש צדק.

נחזור לסיפורה של רנה באך. מדובר במתנדבת ומיסיונרית שהפעילה מערך שירותים רפואיים. היא לבשה תמיד מדים של רופאה. לא ברור האם שיקרה להורי מטופליה מפורשות, אך האימהות היו משוכנעות שמדובר ברופאה. למרות שמשרד הבריאות באוגנדה דרש לסגור את מרפאתה, היא המשיכה לפעול והצהירה באמצעות אתר האינטרנט, כי הוא עובדת בשיתוף עם משרד הבריאות המקומי.

"הגעתי לאוגנדה בפעם הראשונה כמתבגרת, והתאהבתי", אמרה רנה באך. גם לכם יצא להתאהב במדינה עם תל"ג נמוך? תתחילו בלהיפטר מתסביך המשיח, לוותר על פורנו עוני ולהתגבר על האוריינטליזם. הארגונים המקומיים יודעים טוב יותר מכל תייר כיצד לטפל באוכלוסייה מקומית. תבדקו האם יש דרך לעזור להם. אפילו "סתם" לבוא לטייל במקום שאתם אוהבים ולתת את כספכם לבתי עסק מקומיים זה דבר טוב, הרבה יותר טוב מלהעניק טיפול רפואי בלי הכשרה מתאימה.

אפריקההתנדבותעולם שלישירנה באך