"העצה שלי לאסי עזר היא שהחיים יפים אם בוחרים נכון את הכדורים"

ביום חמישי אסי עזר העלה פוסט באינסטגרם בו הוא סיפר על חווית הציפרלקס שלו. הוא נטל את הכדור במשך שבע שנים ולאחרונה החליט להיגמל וכתוצאה מכך חווה תופעות לוואי שונות וביניהן התקף חרדה מתמשך ועוצמתי של מספר ימים.

כשקראתי את הפוסט, התכווצתי. אני מכירה היטב את התחושות האלה, כשנדמה לך שהעולם סוגר עלייך. שפתאום קשה לך לנשום כשבמקביל מבפנים מזדקפת מועקה שממלאת אותך עד אפס מקום בחוסר שקט. בפעמים הראשונות שזה קורה, חושבים שזה לא ייעלם אף פעם ויישאר ככה כל הזמן. מין מטען כבד שצריך לסחוב מעכשיו ולהתמודד איתו.

גם אני הגעתי לפני 3 שנים בערך לציפרלקס, כי כולם סביבי לקחו את כדור הפלא הזה. כן, כבר שמעתי בדיחות שבגלל כמות המשתמשים צריך להוסיף ציפרלקס למים. כמובן, ברגע שקיבלתי מרשם וקניתי את החפיסה הראשונה, סיפרתי על זה בפייסבוק. קיבלתי תגובות מקיר לקיר – חלקן מעודדות, חלקן מאשימות אותי בחולשת אופי ובחוסר רצון להילחם. היו כאלה שהמליצו לי, למשל, לקום שעה אחת מוקדם יותר, כדי להספיק לעשות ספורט, הבעיה שהם לא לקחו בחשבון היא שאת רוב הבקרים שלי התחלתי ממחשבה של להניח כרית על הראש, כדי לא לשמוע ולא לראות שום דבר מסביב. המאבק היה על לקום בכלל, לא על לקום שעה או אפילו 10 דקות קודם.

האמת, הכדור עזר לי מיד ואם לפני הרגשתי שאני עץ בודד על פסגת ההר שעוד רגע קורס תחת משבי רוח וסופות ברד, בערך שבוע אחרי תחילת הטיפול עדיין הרגשתי עץ, אבל כבר כזה שעומד לו בכיף על דשא ירוק, כשבריזה קלילה משחקת לו עם העלים. ואז הגיע השלב בו התמלאתי אהבה לאנשים מסביב, גם לזרים. פתאום נעלם חוסר הסבלנות והלחץ ואז לאט-לאט הגעתי למצב שפשוט לא אכפת לי מכלום. המצב "סבבה על אוטומט". פספסתי דדליין? סבבה. התקשרו מהבנק? סבבה. לא קמתי בזמן להעיר את הבן שלי לבית הספר? לא נורא.

אלה הסיבות שאחרי שמונה חודשים החלטתי להפסיק עם הכדור, עברתי את הגמילה האיומה, אבל למדתי כמה דברים:

כדור הוא סוג של קביים. אנחנו נעזרים בקביים כשיש לנו שבר ברגל, אז למה שלא ניעזר בקביים דמיוניים כשיש לנו שבר לנפש?

התקף חרדה מתחיל ונגמר ואם הוא מגיע צריך פשוט להוריד את הראש ולחכות. לזכור שזה מסתיים עוד מעט.

לנשום, לנשום, לנשום. גם אם זה מרגיש שהונחו לך על החזה סלעים כבדים.

אחרי שההתקף מסתיים, להבין מה גרם לו. ברגע שהבנתי את הטריגר, למדתי לעצור אותו כבר בהתחלה.

אחרי שהפסקתי עם הכדור החרדות אכן חזרו, אבל הייתי מוכנה אליהן. היו ימים קשים יותר, היו ימים קשים פחות והיו ימים ללא חרדות בכלל, דבר כשלעצמו הכניס אותי קצת לחרדה, כי לא הייתי רגילה להרגיש ככה.

במשך שנתיים ויותר הייתי ללא כדורים, בטיפול פסיכולוגי בלבד. לפני חודשיים הבנתי שאני שוב זקוקה לקביים. התעייפתי לנהל את החרדה שלי והרגשתי שהיא שוב חוזרת לנהל אותי. קראתי, למדתי והחלטתי שאני רוצה לנסות כדור אחר. זה לא ממש רלוונטי איזה מהם, מה שחשוב הוא שעשיתי את זה אחרי התייעצות עם רופא מומחה.

היום, שבועיים אחרי תחילת נטילת הכדורים, חזרתי לאכול מאוזן (כי החרדות מובילות אותי בדרך סלולה במהרה להתקפי אכילה רגשית), חזרתי אפילו להתאמן ואני מרגישה שהשפיות חוזרת. נכון, הכדור חדש ואני כרגע בירח דבש ויש סיכוי שעוד חצי שנה או שנה אני אחליט שזה לא הוא, זאת אני – ואחליט להפסיק את הטיפול. מה שבטוח זה שאעשה זאת רק לאחר התייעצות עם רופא, בלי לקבל החלטות נמהרות.

אסי פרסם היום פוסט נוסף, המסכם את 48 השעות האחרונות, בהן קיבל תגובות, עצות והמלצות מאנשים רבים. העצה היחידה שלי במקרה כזה היא להקשיב לעצמך ואך ורק לעצמך. ולהיות עם ראש פתוח. החיים הם דרך – לפעמים זה אספלט חלק וכיפי ולפעמים זה כביש עפר לא סלול שצריך אמצעי עזר כדי להתקדם בו. החיים יפים אם בוחרים נכון את הכדורים.

אסי עזרהתקפי חרדה