הקליפים של ניקול ראידמן: העצמה נשית או החפצה עצמית?

תגידו שאני טרחנית, צרת עין, כבדה, שיפוטית ונכנסת לה לחיים, אבל לא יכולתי לשבת בשקט אל מול המפגן הראוותני שהרימה ניקול ראידמן בדמות סדרת קליפים מושקעים ומופקים לעילא ולעילא, שהשיקו את הקריירה המוזיקלית שלה. היה קשה לפספס אותם בסוף השבוע האחרון, שהרי הם הגיחו לאוויר העולם במסיבה מנקרת עיניים פלוס שרה נתניהו אחת, פוסט בחירות. אתם יכולים להגיד בנוסף שזה הכסף שלה וזכותה לעשות איתו מה שהיא רוצה, שהיא מגשימת חלומות סדרתית ומהווה מודל לאישה שבנתה את עצמה בעשר אצבעות. שמדובר באחת שעושה רק מה שבא לה ומה שהיא אוהבת ושהיא שמה פס גדול על כל המצקצקות והמצקצקים – הקבוצה עליה אני נמנית עכשיו – וזה ממש בסדר.

יכול להיות שאתם צודקים. יכול להיות שכל המחמאות שהורעפו על ראידמן בעקבות הצעד המוזיקלי האחרון, נכונות. יכול להיות שהיא העניקה פרנסה לאלפים ונותנת כוח לנשים לא לוותר על החלומות שלהן, שהגישה שלה לא מתנשאת אלא אסרטיבית ושהיא תורמת מיליונים לנזקקים בלי שאנחנו יודעים. זכותה לעשות מה שהיא רוצה, אבל אני בוחרת להיות עכשיו בצד השני – של מי שרואה את הבעייתיות והמסרים החברתיים הקשים שבאים לידי ביטוי בטרילוגיית הסרטונים הנוצצים. בצד שאולי לא נעים לכם להיות בו, כי הוא מערער על יותר מידי אבני בניין של החברה שלנו ופילטרים באינסטגרם. הצד שמאס בתרבות הטורטלים שמקדשת את הכסף הקל, את השטחיות ואת ההתרפסות והוויתור אל מול עולם שעובד על זיופים וריטושים. ויותר מכך, של עולם שמתייחס לנשים – עדיין – כאל חפצים יפים ותו לא. עולם של פנטזיות שמידי פעם מתנגשות עם המציאות שעוד עובדת בכללים אחרים ומיושנים, אבל למי אכפת, זה מעייף. עדיף לקרוא לזה "ריקליימינג" (ניכוס של סטיגמות והפיכתן למקור עוצמה, נ.ס).

אני לא יכולה שלא לחשוב מה היה אפשר לעשות עם המיליונים שהושקעו בשלושת הקליפים הנוצצים להחריד של ניקול ראידמן. מיליונים שהיו יכולים לעזור למאות מיזמים חברתיים, לארוחות חג לנזקקות ונזקקים, לציוד לבתי הספר לילדים וילדות עניים, לאפשרויות השכלה נוספות לצמצום פערים חברתיים. עכשיו תגידו לי שהיא עושה את זה בלי קשר – ואני אגיד, ועדיין. כל כך הרבה כסף שהלך על מה? שלושה קליפים עם אלפי ניצבים, עושר מוגזם ומנקר עיניים והשורה האלמותית "החיים שלי טובים, ולא מצטערת", שמוכיח שראידמן יודעת שיש כאן משהו מעוות, אבל היא לא מצטערת. תקפצו לה.

מה שניקול ראידמן מביאה למסך, הוא לא מה שאני רוצה לראות עליו. כוכבת "המעושרות" אולי מדברת הרבה על העצמה וכוח נשי אבל בסופו של דבר מה שהיא בחרה לעשות זה לשיר ולרקוד בבגדים ראוותנים ולשמר את ההנחה שנשים אוהבות בעיקר מתנות, בגדים ויהלומים – וחבל כי מדובר באישה אסרטיבית וחזקה שבדרך כלל לא מתנצלת שהיא כזו. כמובן שהקליפים שלה הם לא הראשונים לשמר תרבות חולה, אלא הם משתלבים מצוין בתרבות הרקובה שלא עצרנו, אנחנו, בזמן. אנחנו שאפשרנו והכשרנו כל כך הרבה שרצים תחת הכותרת של "חופש הביטוי" ו"חופש הניכוס של הדיכוי", שבכלל לא שמנו לב מה אנחנו מפארות כל כך. שקרים שמישהו עושה מהם הרבה מאוד כסף, ובעיקר החפצה שלנו, שלא מאפשרת לנו להיות שוות בין שווים באמת.

שלא תטעו – את האצבע המאשימה אני מפנה בראש ובראשונה כלפי עצמי. אני, שיודעת שכשאני מעלה יחד עם הפוסטים שלי תמונה עם מחשוף הם גורפים הרבה יותר לייקים מסתם פוסט בלי כלום – בוחרת במחשוף. או בביקיני. אני, שמצטטת את אודרי לורד אבל מתעקשת להמשיך להשתמש באותם הכלים המיושנים, הפוגעניים והמקטינים, ומצפה לשנות באמת – לא אוכל לשנות לעולם. בגישה הביקורתית שמבינה שאנחנו לא יכולות לנצח כשאנחנו מנסות לפרק את בית האדון עם הכלים שלו – רותם סלע רוקדת על עמוד זו לא העצמה, וקיילי ג'נר שעשתה מיליארדים כשהעיקר היה מראה הגוף שלה זו לא העצמה, וניקול ראידמן שהכסף והמיניות התערבבו עד שלא ניתן להפריד, זו לא העצמה. אנחנו קוראות לזה ניכוס, אבל זה בדיוק אותו שיט שאם גבר היה עושה היינו מתרעמות על כך. בראייה ביקורתית, אף אחת מהן לא מביאה חידוש. פנינה רוזנבלום הייתה הרבה לפניהן, ומרילין מונרו גם. אישה שמשתמשת בנשיות ובמיניות שלה כדי להתקדם זה לא דבר רע, אבל צריך לדעת שיש לכך השלכות. הנשים האלו משחקות בחוקי המשחק הישנים, אבל הזמנים השתנו.

אז מה אני אומרת בשורה התחתונה? שהתפיסה היום היא שתרבות של החפצה הפכה ללגיטימית, אבל כשאנחנו אלו שבוחרות בה ומרוויחות ממנה, זה ממש סבבה. אם אנחנו עושות את זה בעצמנו, זה לגיטימי. ויחד עם ההחפצה, כרוכה בלי יכולת הפרדה אמיתית תרבות של כסף ועושר שמתעסקת בחיצוני ובשטחי, ומה יותר שומט לסתות מתמונה הורסת בחוטיני במיקונוס?

אולי יצא לי קצת חשבון נפש לקראת השנה החדשה. ואולי זה מה שזה. עצרתי רגע והבנתי שהפסדנו. אולי לפעמים אני שמרנית. מרגישה שאי אפשר לצאת מהלופ הזה, ובתוכו אני נעה, וחלקכן איתי. לפעמים יש חריקות מהמסלול שמזכירות שאנחנו עדיין, לפני הכל, גוף לשעשוע, בידור והולדת ילדים, שנוטה ללכת אחרי כל מי ששולף טבעת עם יהלום גדול מספיק. שאם נתפשט יקשיבו לנו יותר ואם נשקר לעצמנו מספיק חזק ונגיד שזה בסדר כי אנחנו בחרנו ואנחנו מרוויחות מזה כסף, אנחנו עוד עלולות להאמין.

ניקול ראידמןרותם סלעריקליימינגתרבות פופ