לקראת יום כיפור: חשבון נפש שכולנו חייבות לעצמנו

יום כיפור זה זמן מצוין לערוך חשבון נפש ולהחליט להיפטר מהרגלים מסוימים. אני חושבת שקריטי לעשות זאת בכל הקשור לפמיניזם, כי לפעמים נדמה שמרוב הניסיון להפוך את העולם הזה לטוב יותר עבור נשים, אנחנו שוכחות כמה דברים בסיסיים, שבלעדיהם פשוט אי אפשר להמשיך.

הסולם הפמיניסטי

בואו נודה, הוויכוח "מי יותר פמיניסטית?" הנשי הוא בול "למי יש יותר גדול?" הגברי. כל אחת שאי פעם השתתפה בדיון בקבוצה של נשים יודעת בדיוק את מקומה (ואם היא לא, אז תמיד יהיו נשמות טובות שיזכירו לה). את טבעונית? עלית כמה דרגות. מזרחית? מוזמנת להמשיך לטפס. את גם נגד כיבוש? וואו, את המגדלור הפמיניסטי! אה, רגע, את ימנית ואוכלת בשר? תראי, זה לא שאת לא פמיניסטית, אבל… ומה, חברתך רוסיה? רוסיה ושמאלנית? מדהים, הנה מגדלור חדש בשכונה. אבל מה זה, היא מתאפרת, מסירה שיער ונועלת עקבים, סמל הדיכוי הזה? אוי לא, מעולם ההידרדרות לתחתית הסולם המדובר לא הייתה מהירה יותר.

עצם קיומו של סולם כזה הוא פסול, כי לפי ההגדרה של פמיניזם מדובר בשוויון זכויות. בין גברים לנשים, ברור, אבל גם בין נשים לנשים, מובן מאליו. אבל בפועל, אנחנו כל הזמן מודדות מי יותר פמיניסטית ומי פחות ויש פעמים שזה מגיע עד כדי אבסורד: "איך את מסוגלת לגדל בן, הוא הרי אנס בפוטנציה!" או "את מדברת על הטרדות מיניות, אבל האם נאנסת? (שתי הדוגמאות האלה אמיתיות לחלוטין, מדיונים שיצאו מכלל שליטה).

צילום: shutterstock

איכשהו שכחנו שהמאבק הפמיניסטי הוא לא אחת נגד השנייה. ואגב, זה קורה רק כי הטענה "אנחנו נלחמות נגד הפטריארכיה" זה משפט כללי מדי ולפעמים פשוט אין לו שום בסיס. לרוב אנחנו גם מפספסות ונתפסות לדברים קטנים, רק כדי להרגיש שאנחנו פועלות בנושא. שלא תבינו לא נכון זה נורא חשוב, ביטול החלוקה לבנים ולבנות והפקה פרסומית בעיתון נשים שמצלמת את הדוגמנית בזווית מלמעלה בתנוחה לא טבעית, אבל כשאנחנו מוציאות את רוב האנרגיה על הדברים האלה לא נשאר לנו זמן כוח לדברים יותר משמעותיים. בדק בית. זה כל מה שאני מציעה. תבדקי את עצמך, עד כמה המצפן הפמיניסטי שלך מכויל. ואין מה לעשות, כל אחת מאיתנו בוחרת את המלחמות שלה. וברור שלא כל מי שחושבת שונה ממך, באופן אוטומטי מתויגת בתור משתפת פעולה עם הפטריארכיה.

בקיצור – פמיניזם הוא לא סולם או סקלה והעולם הוא לא שחור ולבן. יש מספיק מקום לכל אחת לבטא את עצמה בדרכים שלה. אגב, ככל שנשתדל פחות לסמן את המקומות בסולם, כך פחות נשים יכריזו על עצמן שהן "לא פמיניסטיות" והנה אני עוברת מיד לסעיף הבא.

להשפיל ולהקטין אחת כדי להעצים אחרת

כל פוסט שמישהי מאיתנו כתבה נגד אביבית בר-זוהר, מאיה בוסקילה, ניקול ראידמן, מיכל אנסקי בו קראנו להן "טיפשה", "גולדיגרית" או "אסון מפלסטיק" רק כדי להמשיך אחרי זה את המשפט ולהגיד כמה היא עצמה אחרת ושונה, עמוקה ומורכבת, הוא ניצול ציני של אישה אחרת. אותו דבר, כשאת קוראת למגזין או פורטל אינטרנט שאת תופסת כשטחי ומיותר "תוכן לטיפשות". אז סבבה, את לא מחבבת אישה מסוימת, היא אמרה שטות גמורה בראיון (שאגב, יש מצב שנערך קצת מעבר למה שצריך כדי לייצר רייטינג), אבל למה את קוראת לה בשמות או משפילה אותה בפומבי? את לא אוהבת תוכן מסוג מסוים, אבל אחרות אוהבות אותו, זה לא אומר על רמתה השכלית כלום ושום דבר. את יכולה להיות בעלת דעה מנוגדת למישהי, זה דווקא הכי מתבקש, אבל אם הדעה שלה שונה ממך זה לא אומר עליה כלום חוץ מזה שהדעה שלה שונה ממך נקודה. אין לך טיעונים אחרים חוץ מכעס על הדעה שלה? אל תכתבי.

צילום: shutterstock

המזבח של התקינות הפוליטית

להיות תקינים פוליטית זו דרישה מכל אדם באשר הוא, וכמובן זו גם דרישה מכל אישה, לא משנה אם היא הייתה מצטיינת בחוג המגדר באוניברסיטה, או אחת שהשלימה את הידע שלה בדרך פחות דידקטית. אנחנו דורשות את זה אחת מהשנייה, אבל מרוב ההתעסקות הזו שכחנו קצת את החמלה. חמלה היא אחת התכונות האנושיות החשובות, היא עושה אותנו בני אדם, אבל החמלה לאט-לאט נעלמת מהחיים שלנו, כי לפני שנרגיש משהו אנחנו בודקות אם זה בסדר להרגיש כך. כמה פעמים קרה ששתקת כשהיה צריך להתערב כי היה לך חשוב להישאר תקינה פוליטית? כמה פעמים התעכבת על מציאת המילים הנכונות במקום להביע רגש?

"רק בגלל שהיא אישה"

להגיד שאת תומכת או מצדדת במישהי, "רק כי היא אישה", זו בעיני הערה סקסיסטית לחלוטין. במקום להגיד שאת תומכת במישהי בגלל הדעה שלה, בגלל המקצועיות או הידע או האג'נדה שלה, את מקטינה אותה עד כדי מגדר מסוים. אנחנו נלחמות כל כך קשה כדי להראות שאנחנו ראויות להגיע לכל מקום בזכות היכולות שלנו ולכן כל טענה כזאת פשוט מכשילה.

צילום: shutterstock

סטנדרטים כפולים

לפני כמה ימים ארגון נשים בינלאומי פרסם מודעה שהוא מחפש נשים לתפקיד מפתח, אבל בהתנדבות. המודעה תיארה את התפקיד כ-"יוקרתי", "קריירה שניה", אף על פי שלאחרונה שבדקתי, לא ניתן לשלם עם "יוקרה" במכולת. זה מרתיח, במיוחד כשמדובר בארגון שההנהלה שלו מתהדרת במשכורות עתק (אגב, היו"ר ממין זכר מקבל את המשכורת הגבוהה ביותר מכולם). המקרים האלה מתרחשים בכל מקום. אם את דורשת להגדיל את מספר הנשים-המנהלות לא יכול להיות שארגון בו את מנהלת בכירה בעצמך, יפיק פרסומות סקסיסטיות, אם את בראש ארגון של נשים, אל תליני שכר לעובדות שלך, גם אם זה מתקבל בהבנה. את לא יכולה לנהל קהילה נשית ולהתעמר במזכירה שלך במקום העבודה. אנחנו חייבות לבדוק את עצמנו כל הזמן, לפני הכל. כי אם אנחנו לא נהיה ישרות כסרגל בכל הנוגע לנשים שאנחנו עובדות איתן ובמיוחד מעסיקות אותן, גם אם זה קורה במקרה לחלוטין, אנחנו פועלות פול גז על ניוטרל.

 

חשבון נפשיום כיפורפמיניזם