תיכוניסטית לשעבר: "הטיול 'מסע ישראלי' השאיר אותי מצולקת נפשית"

אם תשאלו את התלמידים שעברו את "מסע ישראלי", איך היה המסע, כמחציתם יספרו על מסע מדהים של גילוי עצמי. השאר יהיו בשקט, רוב הסיכויים שיפחדו מתגובות חבריהם לכיתה ולא ישתפו בחוויה הקשה שלהם. לפני שנתיים הייתי בין אלו ששתקו, שיצאו מבולבלים, בתחושה שהמסע ערער חלקים מהזהות שלהם. כולנו עברנו את אותו המסע, ועדיין חלקנו יצאנו בסוג של טראומה ואחרים יצאו בתחושת סיפוק מטורפת, ולא פרופורציונלית לעובדה שבסך הכל מדובר בטיול. דבר אחד קרה לכל אחד מהמשתתפים, כולנו הרגשנו שהשתנינו, ואף אחד לא חזר להתנהג כפי שהתנהג לפני אותו השבוע.

למי שעדיין לא נחשף ל"מסע ישראלי" חשוב לציין. מדובר בטיול של שישה ימים ברחבי ישראל אליו יוצאים בהמוניהם מידי שנה תיכונים מכל הארץ. האנשים שמפעילים את הטיול טוענים שמדובר בטיול משפיע ומבחינה זו הם צודקים. אבל האם כשמדובר בתיכונים חילונים זה אכן משפיע לטובה? המסע מעביר את התלמידות והתלמידים תהליך – כל יום עוסק בנושא לכאורה לגיטימי ותמים – היכרות אישית, גיבוש קבוצתי, התנדבות, שיחות על יהדות ועל ישראליות. בתכלס, מהחוויה שלי מדובר במסע מסוכן ואפילו פנאטי, שכולל ערכים לאומניים קיצוניים, שם את הקבוצה מעל לפרט, כולל כפייה דתית, יצירת לחצים חברתיים קשים ודינמיקה קבוצתית מלחיצה על ידי צוות הדרכה שלא הוכשר לכך.

כבר ביום הראשון – יום "אני ועצמי" מתקיים מסלול טיול קשה ואף מסוכן, במהלכו מפרידים בין חברי הקבוצה ומושיבים כל אחד בנפרד ל"בירור עצמי". על כל התלמידים להיות בשתיקה מלאה עד שמדריך/ה אומר/ת שמותר לדבר. למסלול יוצאים בשעה 2 בלילה, וכל הנ"ל מתרחש במדבר ובעייפות קשה. למחרת, מדברים על הקבוצה ומקדשים אותה, הקבוצה נמצאת מעל הפרט ויש לתת בעבורה הכל, לא רק במהלך המסע אלא גם אחריו. ביום הרביעי מדברים איתנו על העם בארץ, ליתר דיוק – על העם היהודי בארץ. לאורך שבוע שלם שעסק בישראל לא היה זכר לערבים, מבקשי מקלט ואף חילונים. רוב הטקסטים היו דתיים, שמרניים ולאומנים, והארץ? כמובן שהכוונה היא ל"ארץ ישראל השלמה". גם ביום "אני והמדינה", שמטרתו "חיזוק תחושת השייכות והאחריות כלפי המדינה והנעשה בה וכלפי עתידה" (ציטוט מתוך האתר של מסע ישראלי), לא זכור לי שדברו איתנו על שלום, שוויון או פערים חברתיים. במקום זאת רק מדגישים את החיים ואת ההקרבה שלנו למען המדינה.

ואז מגיע סוף השבוע – יומיים שטלטלו אותי וכיום אני מבינה שעברתי בהם התעללות נפשית, לא אגזים אם אומר שעל סף הטראומה. באותם יומיים עוסקים בשאלה מי הוא יהודי והמדריכה נותנת משימה: להגיע להסכמה מלאה בנוגע למי הוא יהודי ומי ישראלי. אסור להצביע וכל חברי הקבוצה חייבים להסכים על אותה ההגדרה.

בדיון כזה, שמתרחש ללא גישור ומלווה בשתיקה מוחלטת מצד המדריכה (חוץ מכמה שאלות מנחות), ברור מישהו יצא פגוע. וכשעוסקים בשאלה כל כך אישית ורגישה כמו הזהות הלאומית/ דתית של אדם, אי אפשר לצפות שכל התשובות יהיו זהות. כשהדיון התחיל בשלב מסוים אחד התלמידים הציע הגדרה: "ישראלי הוא יהודי ויהודי הוא מי שמאמין באלוהים". בתור יהודייה, אתאיסטית וישראלית, ההגדרה הזו מבטלת אותי, לכן לא נתתי את הסכמתי. בתגובה הדיון התחיל להתלהם, לפחות חמישה ילדים צעקו עלי והרימו ידיים בתנועות אלימות. באותו הרגע רציתי לברוח כמה שיותר רחוק משם ולא לחזור, לא לבית ספר, לא למסע, ולא לאנשים. בינתיים המדריכה המשיכה לשתוק ואני נשארתי במעגל עם דמעות בעיניים. אם זה היה קורה היום, הייתי קמה ודואגת לסיום המיידי של המסע. אבל הייתי בת 16 מפוחדת (ובצדק), לאחר שבוע קשה וללא שעות שינה. האסימון נפל אחר כך.

מה חשבתי בעקבות המסע? זה התחיל מהימנעות, במשך חודשים נרתעתי מהכפייתיות הזו והתנתקתי ככל האפשר מעיסוק בנושא הזהות. בשלב מסוים התעשתי והבנתי שאסור לי לתת לאף אחד לקחת ממנו את הזהות והשייכות שלי, להגדיר אותי, ולהגיד לי אם אני יהודיה או לא. ההתנהגויות הקבוצתיות השתנו בעקבות המסע, גם בשכבה וגם בקבוצות קטנות יותר, במשך חודשים הכל סבב סביבו. אלו שהפנימו את שטיפת המוח של המסע, ואנחנו – שעמדנו בצד בשקט. התגובה של הקבוצה הראשונה הייתה מטורפת, משתיקה. אותם תלמידים ממש קידשו את המסע, אסרו להעביר עליו ביקורת, ואם חס וחלילה דיברתי נגד – היו צועקים עליי.

לשמחתי, הבנתי לאחרונה, שבבית הספר בו למדתי, שהפלורליזם וחופש הביטוי הוא נר לרגליו, הפיקו לקחים ונפרדו לשלום  מ"מסע ישראלי".  הנהלת בית הספר החליטה שתקיים מעתה מסע חלופי משלה להכרות עם החברה הישראלית המגוונת. למי שכן לומדות ולומדים בבתי ספר שמשתתפים  ב"מסע ישראלי" וטרם עברו את הטיול במתכונתו המקורית, אני מציעה פשוט לא להשתתף במסע ולחסוך לעצמם את שטיפת המוח. 

 

טיול שנתימסע ישראלי