שחרור נעמה יששכר: "אל תהיו מופתעים כשבעוד כמה חודשים יצמח לנו בסיס של הצבא הרוסי ברמת הגולן"

"אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית". את המשפט הזה של חבורת מונטי פייטון כולנו מכירים, ומוקירים ומשתמשים בו ביום-יום. הנה עוד משפט, מבוסס על מאורעות של החודשים האחרונים. "אף אחד לא מצפה למה שיעשה פוטין". כן, נשיא רוסיה, שמולך כבר 20 שנה על מדינה שפעם תפסה שישית היבשת של כל כדור הארץ, שגם היום מתנהגת כמו אימפריה כוחנית מבוססת אידיאולוגיה הרסנית, עם כישרון עילאי לעטוף כל כיבוש או פלישה טריטוריאליים שלה באריזה מרגשת של "שחרור", לא משנה אם מדובר בשחרור העמים, הקרקעות או המקומות הקדושים.

את הסיפור הזה כולנו מכירים. צעירה ישראלית חוזרת מהטיול הגדול במזרח עם קונקשיין במוסקבה, בעקבות החיפוש בחפציה נמצא אצלה חומר שאסור להחזיק או להעביר, מעכבים אותה, העיכוב הופך למעצר, דיון בבית משפט, המתנה למשפט ומשפט בו נגזר עליה עונש לא פרופורציונלי של 7.5 שנים בכלא הרוסי. למרות כל המאמצים של ישראל לשחרר את הבחורה, ההפגנות וההליכים המדיניים, אחרי זמן קצר היא מועברת למקום אחר, בעומק המדינה. סיביר, מילה שכולנו אוהבים להזכיר כשמזג האוויר בישראל יורד מתחת ל-10 מעלות צלסיוס.

עד כאן הסיפור ברור, מסכנה הצעירה, מסכנה המשפחה, ישראל, כיאה למדינה שלא מפקירה שבויים בשטח יוצאת מגדרה כדי לסייע. נשמע מרגש, נכון? רק קחו בחשבון שמדובר במדינה שכבר שנה פלוס אין בה ממשלה, מדינה בה משרד החוץ מושבת, תהליכים דיפלומטיים לא מתקיימים בה כסדרם והמגעים היחידים, כביכול הם המגעים בין שני המנהיגים: פוטין ונתניהו. ליגה אחרת.

מרגש? לגמרי, כמו רומן מרגלים של ג'ון לה-קארה. רק שבואו ניזכר, שאותו "מנהיג מליגה אחרת", הושפל בפומבי, בפני כל העולם, כשקפץ לבקר את ידידו הרוסי בסוצ'י ונאלץ להמתין שעות ארוכות עד שאותו ידיד יואיל בטובו לפגוש אותו למפגש חטוף, כמעט סטוץ. כן, מבחינה דיפלומטית נתניהו הושפל, ועוד איך, למרות שכאן כל הפרשנים הזחוחים המשיכו לדבר על מערכת היחסים המיוחדת בין השניים.

בשנת 2015 התחילו להופיע בתקשורת הרוסית כתבות וסרטונים המזכירים אתרים היסטוריים בסוריה שנמצאים בסכנת הרס בגלל המלחמה באזור. ספציפית, הוזכרה למשל עיר עתיקה בשם תדמור (ברוסית "פלמירה"), אתר שמוכרז כמורשת בינלאומית על ידי אונסק"ו. לכאורה מה לפוטין ולאונסק"ו? אבל אז, אחרי כמה שבועות בלבד פלש הצבא הרוסי לסוריה, כדי "לשחרר" את אותם אתרים היסטוריים. ומאז הם שם, לפעמים מדברים על נסיגה, על צמצום כוחות, אבל הם עדיין שם.

פוטין כביכול חבר שלנו, כי גם הוא נגד האיום האיראני. זה נורא כיף כשיש לך חבר כזה, הוא חזק ויש לו השפעה. מצד שני, כשחבר כזה מבקש, אי אפשר לסרב לו. אז הוא הציע להקים כאן אנדרטה לזכר הנספים במצור לנינגרד, זה מרגש. אפילו נתן כסף. סביר להניח שהוא ביקש עוד דברים, בשיחות "חבריות" כאלה ואחרות. ואולי נתניהו הרגיש לא נעים לסרב מצד אחד, אבל מצד שני לא ממש ידע איך להיענות. אנחנו לא נדע אף פעם.

אבל אז הגיעה נעמה יששכר.

כל מי שבטוח עד היום שמדובר בקורבן תמים, צודק. אולי. אבל אל תזלזלו ביכולות הביון הרוסי. אני יכולה להבטיח שגם אם המעצר של נעמה היה אקראי (נניח), אחרי כמה שעות כבר ידעו עליה הכל. אבל ממש. כולל זה שהדוד שלה הוא נהג של ראש הממשלה. הרבה לפני שבן כספית גילה לנו את זה כסקופ. לא, הם לא עינו אותה, הגזמתם! אבל הרוסים יודעים דברים. והם יודעים לגלות אותם בדרכים מאוד אלגנטיות לעתים. או דרך המקורות שלהם. תנו לדמיון שלכם להתפרע.

בקיצור, כשפוטין הבין שיש לו קלף מיקוח נהדר ביד, הוא התחיל ללחוץ. ונתניהו התחיל להילחץ. שוב, לכאורה, לכאורה, אני רק נותנת דרור לדמיון שלי. פוטין עדיין ידיד של ישראל, כוונותיו טובות, אבל הוא גם מאד רוצה להמשיך להתרחב במזרח התיכון. כדי להתרחב, אגב, לא חייבים לקחת דברים בכוח. אפשר להתמקח. על נדל"ן בעיר הקודש, למשל. על אנדרטה מטעם השלטון הזר, עד כמה שהמחווה לא תהיה מרגשת ומתוזמנת.

ובמקביל, הסיפור של נעמה יששכר מתחיל להתעצם. יש יותר ויותר לחץ בתקשורת על לשחרר את הבחורה. אמא שלה מתראיינת על ימין ועל שמאל וסיפורי זוועה על הכלא הרוסי מטפטפים לאט-לאט למוחות של ישראלים. התחושה היא שנעמה שיה תמימה שחייבת להשתחרר, ויותר מזה, היא פתאום הופכת לגיבורת ישראל שהשחרור שלה לא סובל דיחוי. נתניהו משתמש בדיוק באותם אמצעים כמו פוטין לפני "שחרור האתרים ההיסטוריים בסוריה". עיצוב דעת קהל. מניפולציה.

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by Benjamin Netanyahu נתניהו (@b.netanyahu) on

פוטין אף מגיע לישראל כדי להשתתף בטקס הסרת הלוט מהאנדרטה ומדהים שזה מתוזמן ליום השואה הבינלאומי (בפועל, זה כבר לא פוטין, אלא ההיסטוריה, המצור על לנינגרד הופל שנה לפני שחרור אושוויץ, ב-27.01.1944). הוא גם משכנע את נתניהו להסכים לנרטיב שלו לגבי החלק של הפולנים במלחמת העולם השנייה, ואי אפשר לסרב לו, כי יש לו את נעמה.

בישראל, עם זאת, הפסטיבל לשחרור נעמה מגיע לשיאו. האם הבוכייה מקבל הזדמנות לפגוש את פוטין באופן אישי ולבקש ממנו חנינה לבתה האהובה וממשיכה להתראיין על ימין ועל שמאל, צוברת קונצנזוס. "יהיה בסדר" מבטיח פוטין ומחייך חיוך מפחיד. לא ברור אם זה בגלל הבוטוקס או כי הוא אדם כזה.

והנה נעמה קיבלה חנינה. היא משוחררת וחוזרת הביתה במטוס של ראש הממשלה. תודה שצפיתם בדרמה מבוימת היטב, מחזה בשלוש מערכות, דרמה מודרנית בה לא ממש ברור מי הפרוטגוניסט, מי האנטגוניסט, מה הקונפליקט וכיצד הוא נפתר, כי רוב העלילה התרחשה מאחורי הקלעים. הקהל עומד על הרגליים, מחיאות כפיים שבעוד חודש יתורגמו לפתקי הצבעה. ואז, כשבעוד כמה חודשים יצמח לנו תוך לילה אחד בסיס של הצבא הרוסי על רמת הגולן, כולנו שוב נהיה מופתעים. טוב, לא כולנו ולא ממש. כי במדינה שמושבתת כבר מעל שנה, מדינה בה השלטון קרס בלי להודיע על כך רשמית, מדינה בה שליט של מדינה זרה מבקש ומקבל דברים בקלות יתרה, שום דבר כבר לא יכול להיות מפתיע.

רגע, לא שכחנו מישהו? הנהג של ראש הממשלה, הלא הוא עד תביעה נגדו, הלא הוא הדוד של נעמה – מה איתו? לפי שיטת סטניסלבסקי, אם שמו הוזכר אי שם במערכה הראשונה, עכשיו צריך להמתין לטריגר. נחכה ונראה.

 

**הכותבת אינה מגדירה את עצמה כפרשנית פוליטית, אלא כאחת שמכירה היטב את התרבות, המדיניות וההיסטוריה של ברית המועצות ורוסיה

בנימין נתניהוולדימיר פוטיןנעמה יששכר