"העובדה שח"כ שרן השכל מצפה מאנשים מבוגרים לעבוד כשוטפי כלים רק מוכיחה כמה היא מנותקת"

"מי שפיטרו אותו מהמפעל שנסגר בדרום, יכול לנסוע לעבוד בשטיפת כלים או ניקיון בתל אביב", אמרה אתמול ח"כ שרן השכל (מפלגת "הליכוד") לנדב איל בכנס הכלכלי של "פורום קהלת" במהלך פאנל של פוליטיקאים ואנשי תקשורת. חברת הכנסת גם פירטה באותה נשימה כמה בדיוק יכול להרוויח שוטף כלים או עובדת ניקיון (רמז, משהו כמו 12 עד 20 אלף ש"ח להערכתה). תכלס, נשמע רעיון מדהים.

ח"כ השכל, שבפומבי הכריזה לא פעם שהיא תומכת בשוק החופשי, מה שאפשר לה פעם אחרי פעם לגרוף קולות וסימפטיה מצד התנועה הליברטריאנית הישראלית, תמיד בלטה בנוף "הליכודי" הכללי גם בזכות גילה הצעיר וגם בזכות היכולת לעמוד על דעתה גם אם היא נוגדת את דעת הקואליציה. אבל הפעם היא הלכה רחוק מדי עם האמירה שלה והפגינה את הניתוק המוחלט שלה מהמצב החברתי והכלכלי במדינה. לא אכנס עכשיו לשכר שיכול להרוויח שוטף כלים או עובד ניקיון שמגיע מהדרום לתל-אביב, אולי היא אפילו צודקת באופן תיאורטי, רק הבעיה שפרקטית, המצב שונה לגמרי.

נתחיל העניין הפרוזאי: התחבורה. כדי להגיע מדרום לתל אביב ולחזור בערב הביתה (וכן, בואו נניח שזו לא עבודה במשמרות שמסתיימת אחרי שכל נהגי האוטובוסים והרכבות כבר ישנים שנת לילה עמוקה), יצטרך אותו עובד שפוטר לנסוע משהו כמו שעתיים-שלוש לכל כיוון. כי אוטובוסים ורכבות, איך לומר, לא בדיוק מתפקדים כמו שעון שוויצרי, פלוס פקקים, פלוס תכנון מסלולים שלפעמים נטול כל היגיון גם בתוך גוש דן, קל וחומר – בדרום הארץ. ובוא לא נשכח, המסעדות בתל-אביב עובדות גם בשבת, מי ישטוף את הכלים אז? הרי לעובד שלנו אין איך להגיע, כי רוב הסיכויים שאין לו רכב וגם אם יש, אין לו כסף לדלק.

ובכן, נניח שאותו שוטף כלים או עובד ניקיון שרד את הנסיעות היום-יומיות לאורך חצי מדינה, והתחיל לעבוד לשביעות רצונם של הממונים עליו משמרות של 8-10 שעות. אותו עובד שפוטר מהמפעל, שכבר מבוגר מדי כדי לעשות הסבה, אין לו תואר, אבל הוא גם צעיר מדי כדי לצאת לפנסיה, כמה זמן הוא יוכל להחזיק מעמד מבחינה בריאותית, כל היום על הרגליים, בתנוחה לא נוחה, מרים משאות כבדים, חוזר על תנועות מונוטוניות?

אני יכולה להגיד בוודאות: לא הרבה זמן. כמה חודשים. לפני שנים עבדתי בשירות לקוחות של חברה שמעסיקה עוזרות בית. העוזרות, בדיוק אלה, שהגיעו מהדרום בהסעות מטעם החברה, כדי להקל עליהן ולקצר את הדרך (ועדיין בילו כשעתיים בנסיעה בכל כיוון), עבדו 8 שעות ביום. הרוויחו שכר הולם, קיבלו את כל התנאים הסוציאליים, אבל מעטות מהן החזיקו מעמד יותר מחצי שנה. הסיבה: שברי מאמץ, קרע ברצועות, פגיעה בעמוד השדרה ובעיות אורטופדיות אחרות. פשוט כי גוף האדם הוא דבר שברירי וכמה שלא נשמור עליו, הוא נשחק. כלומר, סביר להניח שאותו עובד או עובדת מהדרום, שפוטרו מהמפעל, גם אם הם רגילים לעבוד קשה בפס ייצור, יפתחו מהר מאד בעיות בריאות. האם יש להם ביטוח רפואי הולם? אני בספק. האם הם יכולים להרשות לעצמם להישאר בבית כשהם חולים בלי לחשוש שיפטרו אותם? אני בספק עוד יותר גדול, כי הרי מדובר במשרה שאפשר לאייש אותה תוך רגעים ספורים והיא לא דורשת הכשרה.

צילום מתוך ויקיפדיה. הדר סלקטר

ועוד דבר, אחרון, אם כי קיימים עוד המון סעיפים שאפשר להציג אותם כאן. מה עם הפנסיה של אותם עובדים? לפי החוק המעסיקים אחראיים על זה. אבל האם בעיניהם זה שווה השקעה? התשובה לשאלה הזו ברורה: לא. האם הם יהיו מוכנים להפריש עבורם את התשלומים לביטוח הלאומי, לטפל בנושאים של תאונות עבודה וכד'? גם ממש לא סביר, אם כי בהחלט יכולים להיות צדיקים בסדום גם בענף המסעדנות והניקיון ששמים את רווחת העובד הזוטר מעל הרווח שלהם.

ח"כ שרן השכל הפגינה אתמול ניתוק מוחלט. אולי לא מקהל הבוחרים והאוהדים שלה, כי הרי נורא קל להיות ליברטריאני כשאתה עובד שבע בהייטק, אבל משאר העם. בזמנו מרי אנטואנט שילמה על משפט דומה על לחם ועוגות בראשה. אמנם הגיליוטינה כבר הוצאה מחוץ לחוק אפילו בצרפת, אבל ביום שני יש לנו אפשרות להחליט על ניתוק סופי ופשוט לא להצביע לח"כ השכל או למפלגה שלה.

הליכודח"כ שרן השכלפריפריה