הסיפור הוא לא רינה מצליח אלא הפיכת 'אונס' לכלי פוליטי

**אזהרת טריגר: אונס בשיח פוליטי

״רינה מצליח תתביישי!…הגעת לשפל שאי אפשר בכלל לחזור עליו״  צייץ ראש המשטר בנימין נתניהו בעקבות דבריה של רינה מצליח שאמרה ב״פגוש את העיתונות״ כי ״תומכי נתניהו מתראיינים ואומרים גם אם הוא יאנוס את הבת שלי, אני אצביע בשבילו״.

״שפל שאי אפשר בכלל לחזור עליו…״
בתגובה כל הרשת הוצפה צילומי מסך של השפל – לא של רינה מצליח – אלא של אותם תומכי נתניהו שאכן התבטאו כך.

רינה מצליח צילום אייל בן יעיש, בנימין נתניהו צילום מארק ישראל סלאם לע"מ

אם זה לא הספיק, שמעון ריקלין צייץ ״מה שמותר למצליח אסור לקלמן. נכון זהבה גלאון?״ בהתייחסו לראיון שבו זהבה גלאון יצאה מהאולפן אחרי שקלמן ליבסקינד התעקש למרות התנגדותה, לעשות השוואה בין ישראל ל״אשה שגבר מנסה לאנוס אותה״ בקשר שלה עם הפלסטינים. ביטוי בו השתמש ליבסקינד גם מול מנכ״לית ״שלום עכשיו״ שקד מורג בהזדמנות אחרת.

בעבר היו אלה בצלאל סמוטריץ׳ שטען שפינוי עמונה הוא כמו אונס, גלית דיסטל אטבריאן שכינתה את מני נפתלי אנס בשידור חי (וגל״צ שילמו לו פיצויים בשמה על ההאשמה), קשה לא להתכווץ מההתעקשות החוזרת ונשנית למנף סבל אנושי לטובת השיח הפוליטי.

אכן הגענו לשפל, אבל רינה מצליח רחוקה מלהיות נערת הפוסטר שלו. והשפל האמיתי הוא אפילו לא השימוש הציני במילה אונס לעשות האקינג רגשי, אלא שאונס ותקיפה מינית מעניינים את ראש המשטר בנימין נתניהו רק כשזה משרת אותו פוליטית.

במאי 2016, נתניהו הנסער העלה פוסט שבו תקף את התקשורת והשמאל ש״לא נשמע גינוי מקיר לקיר״ בעניין חשד לאונס של צעירה לוקה בשכלה על ידי פלסטינים. אחר כך נאלץ להסיר את הפוסט ולהתנצל אחרי שנזכר שאפילו כשמדובר בנאשם שהוא לא הוא, קיימת לנחקרים ונאשמים חזקת חפות עד מיצוי ההליכים.
גם ב-2019 צייץ על האונס הנורא של ילדה יהודיה בת 7 שבהתחלה נחשד לשווא באונס שלה גבר פלסטיני, הוחזק בכלא ולבסוף שוחרר. אז שלי יחימוביץ׳ הגיבה ״מבחיל ומצמרר הריקוד הציני הלאומני על דמה של ילדה בהיותה קורבן לאונס מזעזע מפי שמושיט אצבע משולשת למרכזי סיוע שמטפלים באלפי קרבנות. אפס אמפתיה לקרבנות בכל גיל. אפס מעשה. פעם שנייה בלבד בכל חייו הפוליטיים שהוא טורח להתייחס לאונס, וגם הקודמת הייתה לטובת הסתה לאומנית. חרפה וגועל״.

ניסיתי להיזכר אם אי פעם התרשמתי מדבריו או מעשיו של נתניהו מהנושא. שאכפת לו מהעובדה ש-1 מכל 5 ילדים עובר או עוברת תקיפה, 1 מתוך כל 5 נשים עוברת אונס, 1 מתוך כל 3 נשים עוברת פגיעה מינית, 1 מכל 6 גברים. ש-80% מהנפגעות באונס ותקיפה מינית הן ילדות ונשים. שלפי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, בין שנת 2013-2018 חלה עליה של 40% המספר הפניות בישראל. בקרב בגירים, 33% מהפגיעות מתרחשות במסגרת יחסי עבודה או צבא. או ש 57% מתיקי עבירות המין נגנזים בשל חוסר ראיות.

מדובר בכמות אדירה של ישראליות וישראלים.

אונס ותקיפה מינית זה נושא רציני. זה נושא שראוי היה שיתנהל עליו שיח ציבורי, רגיש ואחראי. זה נושא שראש ממשלה היה צריך באופן קבוע להתייחס אליו בחמלה ואמפתיה, ללא הבדל דת, גזע ומין. כך גם פוליטיקאים ופוליטיקאיות אחרים. היה ראוי להשקיע משאבים במיגור התופעה ובשיקום הנפגעות והנפגעים. היה ראוי שכחברה הנורמה תהיה דחייה של עברייני מין, ולא העסקתם כיועצים פוליטיים או זמרים לאומיים או האדרתם בתור כדורגלנים כפי שעשו שלשום אוהדי מכבי תל אביב.

השימוש ההולך וגובר במילה ״אונס״ בשיח הפוליטי, היא טריגר שמזכיר לרבות ורבים את הפגיעה שחוו. לא כולם או כולן, לא כל הזמן, אבל עבור חלק מהקרבנות, כאשר עיתונאים או פוליטיקאים צווחים על ״אונס״ בשביל עוד כמה לייקים ובו זמנית אנחנו חיים בחברה שבה אנסים מקבלים עבודות שירות, חברה המעניקה לתוקפים ידועים כבוד ותהילה, הם חווים מחדש את האימה. את הפגיעה. את חוסר האונים. את הבגידה באמון. את ההשפלה. הבושה. האשמה.

אפשר לכנות את הניסיון לשים גבול לניצול הפוליטי של המשקל הרגשי שיש עדיין למילה ״אונס״ ״טרלול פוליטיקלי קורקט״ כפי שגדי טאוב עשה, או אפשר לקרוא לזה התחשבות פשוטה. בטח אם אנחנו רואים את התופעה גוברת ויוצאת משליטה.

אנשים תוהים לפעמים למה ״אין אחדות״.
אין אחדות כי אין אנושיות. הרבה פעמים מה שמאחד אותנו זו פגיעות, והרצון להיות בטוחים ובטוחות יחד. יש קרבנות אונס לאורך כל הקשת הפוליטית, בכל המגזרים בחברה. אסור להפוך את המילה ״אונס״ לנשק פוליטי של צד אחד כלפי צד אחר של המפה.

אונסבנימין נתניהורינה מצליח