פרס נובל הזה הוא גם שלנו

יכול להיות שזה היה בגלל הלחץ שהפעיל עלינו השעון – כניסת יום הכיפורים והשבתת המדינה ויתכן שזה היה קורה ממילא: השגרה המנומנמת בה התקבלה הידיעה על הענקת פרס נובל לשלום – לשלוש נשים.

למי שהידיעה חמקה מעיניה/ו, בפרס מתחלקות שלוש נשים: נשיאת ליבריה אלן סירליף-ג'ונסון, פעילה פמיניסטית מליבריה, ליימה גבואווי ועיתונאית, עורכת דין ואקטיביסטית מתימן, תוואכול כרמאן. מדובר כאן במהפכה. וזו מהפכה בכמה רמות. ואני, לפחות, מאוד מתרגשת משום שיש כאן אמירה רחבה מאוד והיא קשורה גם אלינו. איך? במספר רמות.

הרמה הראשונה: הפרס ניתן לנשים. ולא סתם נשים – לשלוש נשים. זו מהפכה. בכל תולדות הפרס – שהוענק לראשונה בשנת 1901 (הראשון היה מייסד הצלב האדום הבינלאומי, ביחד עם מייסד "החברה הצרפתית"), בכל תולדות הפרס הוא ניתן בסך הכול ל – 12 נשים, 9 מהן עדיין חיות.

הרמה השנייה: כלות הפרס הן נשים ממה שמכונה "העולם השלישי": שתיים מליבריה, ואחת מתימן. כלומר: גם בעולם השלישי נאבקים למען ערכים אוניברסאליים של הומניזם, שלום, דמוקרטיה, זכויות וכו'. איזה פלא: זו אינה נחלתם הבלעדית של מי שיושבים באירופה או בארצות הברית.

הרמה השלישית: הפרס ניתן לאישה מוסלמית. המסר הוא שאיסלאם אינו רק טרור, וכל מה שהוא ההיפך מנאורות. המסר החשוב הוא שאיסלאם הוא גם ערכים משותפים לקהילות רבות בעולם – הראשון, השני והשלישי. שהאיסלאם מגדל גם מי שמאמינים בשוויון ומוכנים להיאבק עבורו.

הרמה הרביעית נמצאת בנימוקים לפרס: "אנחנו לא יכולים להשיג דמוקרטיה ושלום בר קיימא בעולם אם נשים לא יזכו באפשרות שווה לגברים להשפיע על ההתפתחויות בכל רמות החברה", אמר יו"ר ועדת הפרס, תורביורן יאגלנד. "זו תקוותה של וועדת הנובל הנורווגית שהפרס יסייע לסיים את דיכוי הנשים שעדיין רווח במדינות רבות, ולאפשר להגשים את הפוטנציאל לדמוקרטיה ושלום שנשים יכולות לייצג".

גם אנחנו נשים מאיזור סכסוך

וזו, בעיני המהפכה האמיתית שיש להכיר בה ולפנות לה מקום. ואת הסימן הראשון למהפכה הזאת אפשר היה לסמן באוקטובר שנת 2000. מועצת הביטחון של האו"ם, אחד הגופים הבינלאומיים הגבריים ביותר החליטה החלטה היסטורית:

החלטה מספר 1325 מכירה לראשונה בתולדות הארגון בעובדה שנשים ונערות באזורים של סכסוך אלים חוות את הסכסוך באופן שונה מגברים ולכן יש להעניק להם מקום ליד שולחן המשא ומתן לקראת גיבוש הסכם שלום וכמובן לשתף אותן בתהליכי הפיוס אחר כך.

ההחלטה מכירה גם בצורך להגן על נשים ונערות באזורי סכסוך אלים בשל מקומן המיוחד. החלטת ועדת הפרס להעניק אותו לשלוש נשים מאזורי סכסוך שונים היא אמירה לכל הנשים – גם לנו – שנמצאות באזורי סכסוך אלים.

ליבריה הייתה שקועה במלחמת אזרחים שנמשכה 14 שנה וגבתה את חייהם של רבע מיליון בני אדם. אלן סירליף-ג'ונסון הנשיאה האפריקנית הראשונה, הצליחה להשיב את השקט למדינה ולשקם אותה. עמיתתה, ליימה גבואווי, הובילה מאבק נשי טהור נגד האלימות ובשיאו קראה לשביתת סקס – ממש כמו ליזסטרטה – עד שהגברים יחדלו להילחם.

גם עורכת הדין מתימן, תוואכול כרמאן, מייצגת את ההחלטה ההיא של מועצת הביטחון של האו"ם במאבקה. ואיך זה קשור אלינו? ישראל הייתה המדינה הראשונה בעולם שהפכה את החלטת מועצת הביטחון לחוק מדינה – בשנת 2005. על פי החוק הישראלי יש חובה לייצוג הולם של נשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה בכל פורום שמקימה הממשלה לקבלת החלטות לאומיות.

תנו לקול שלכן להישמע

מתוקף החוק הזה הוגש בג"ץ טירקל ע"י ארגון משפטניות "איתך-מעכי" (שאני גאה להימנות על קבוצת המייסדות שלו), שדרש שילוב נשים בוועדת טירקל. מתוקף החוק הזה הוגשה שורת עתירות נוספת, למשל דרישה שבוועדת טרכטנברג תשולב גם מומחית ערבייה (וכך אכן היה), ועוד.

ולכן זה קשור אלינו. אנחנו, שחוות סכסוך אלים כבר 63 שנה – אנחנו צריכות לדרוש את מקומנו בזכות ולא בחסד. אסור לנו ליפול לתוך הפרדיגמה הביטחונית השחוקה לפיה רק גנרלים – בהווה ובדימוס – מבינים בביטחון ומגדירים ביטחון מהו. אנחנו צריכות להשמיע את קולנו.

 זה המסר החשוב ביותר של ועדת הפרס: נשים יכולות, והן יכולות אחרת. לא שעתוק ושיכפול של השיח הגברי. אלא שיח אחר, מאבק אחר – למען כולנו. ולמי שיגיד שאני נאיבית: הענקת הפרס לנשים שעשו בדיוק את זה מוכיחה את ההיפך.