רצח אסתר הורגן ז"ל זעזע אותנו כי הוא רצח של אישה. יהודיה. שרצה. ביער

נתחיל מהסוף- הרצח של אסתר הורגן ז"ל הוא מזעזע ונוראי לבני משפחתה וחבריה. הוא מזעזע את אמות הסיפים של כולנו- כישראלים, כיהודים, כנשים. את השעות הראשונות אחרי היוודע דבר הרצח בילו מגישי תכניות המלל בדיון האינסופי בשאלה האם מדובר ברצח 'סתם' או רצח 'לאומני'. כי זאת יש לדעת, רצח לאומני הוא בראש סולם ההיררכיות בישראל, הוא זה שיביא הכי הרבה גינויים, הכי הרבה 'לא יעלה על הדעת', הכי הרבה 'ליבנו עם', הכי הרבה תשומת לב תקשורתית.

והרצח של הורגן ז"ל הוא אם כל הפחדים- אישה. יהודייה. בשומרון. שרצה. ביער. ונרצחה על ידי בן עוולה שאפשר להניח שהוא פלסטיני. כל הפעמונים האדומים מצלצלים, כל הגינויים נשלפים, כל הדמעות, שכולן אגב דמעות אמת, נשפכות. 

יודעת כל עורכת מתחילה או עורך מתחיל בדסק חוץ במערכות החדשות שהמדרג הבא הוא זה שצריך לגרום להם ללכת לעורך הראשי ולהסב את תשומת ליבו להתרחשות: הרוג.ה ישראלי שווה ל3-5 הרוגים יהודים, שווה ל 10-15 הרוגים נוצרים, שווה ל 20-30 מוסלמים, שווה למאות אפריקאים או סינים. במציאות שבה יש לנו כל כך הרבה גירויים, וצילומי תקריב, וסרטים שעולים על כל דימיון, המציאות צריכה לתת פייט רציני כדי לקבל תשומת לב. 

ובישראל היררכיית השכול כל כך ברורה עד שהיא הופכת שקופה אבל ראוי שנפרק אותה ונכיר אותה ואת המראות שאנחנו מציבים לעצמנו. 

מותו של חייל זה הנורא מכל, אחר כך מי שנפגע באירוע טרור. לשאלה האם מדובר בגבר או אישה יש משמעות. באופן אכזרי נרצחים בישראל מדי שנה מעל 400 גברים, מס' הנשים הנרצחות עומד על בין 20-30. הרוצחים כמעט תמיד הם גברים. אז אנחנו מזדעזעים יותר מרצח של נשים אבל זה לא אומר שכל רצח של אישה נחשב וכל רצח יחולל שינוי כמו כל רצח של גבר. לזכרו של גבר יקימו ישוב או ביה"ס או מחלף, לזכר רצח של אישה? פחות. וכל רצח של אישה לצערנו לא מקרב את הממשלה הזו או קודמותיה להעביר את התקציבים שכבר הבטיחו לטובת המאבק ברצח נשים. 

יהודייה או ערבייה? ההבדל הוא כמובן דרמטי.  כמחצית מהנרצחות כתוצאה מאלימות במשפחה הן ערביות. על מרביתן לא שמעתם ואם שמעתם השם שלהן לא נחרט בזיכרון של אף אחד. 'זו מעראבה' שנרצחה אחרי שהגרוש שלה התנגש במכוון במכוניתה בכביש היא ופאא עבאהרה, בת 41, אמא לחמישה ילדים שרק יצאה ממקלט לנשים מוכות ועוד את המקרה שלה אנחנו זוכרים. את האחרות עוד פחות. שלושה שבועות הצליח הרוצח להסתתר עד שנתפס. את הרוצח של אסתר הורגן ז"ל מחפשים כעת לא רק המשטרה אלא גם צה"ל והשב"כ. ספק אם הרצח של עבאהרה הוא זה שגרם לשינוי חוק האפוטרופסות החשוב כל כך שמונע מרוצחים להחליט איך יראו החיים של הילדים שלהם אחרי שרצחו את אימם. זה היה הרצח של מיכל סלה ז"ל וכמעט הרצח של שירה איסקוב שהוביל למהלך המבורך הזה. יהודיות. לא מאוכלוסיות מוחלשות חלילה. גם את השם של מאסטוול אלאזה ז"ל אתם כבר לא זוכרים. ועל שתיהן לא שמעתם גינויים של ראש הממשלה, או של כל מנהיג ציבור אחר. 

אז הורגן ז"ל היא כאמור אישה. יהודייה. שרצה- בואו נקדיש לזה משפט- אישה צעירה או אישה יפה, או אישה בת 52 שרצה, זה מזעזע יותר מאישה מבוגרת יותר או בטטת כורסא. מאות נשים, אולי אלפים, רצו לזכרה של הורגן ז"ל כדי להגיד שמותר לנו לרוץ בכל מקום ובכל שעה. מותר לנו גם להיות בטטת כורסא בכל מקום ובכל שעה אבל זה פחות מרתיח את הדם.

בשומרון? לזה יש בכלל משמעות. כי זכותנו על הארץ וכ'. ששת ילדיה של הורגן 'יזכו' לטיפול צמוד, ככל שיידרש, ולעזרה ככל שתדרש כי היא נפגעת טרור. ובצדק. חמשת הילדים של עבאהרה? היא גם נרצחה מטרור אבל טרור מהבית והאבל והזעזוע שלהם לא מעוגנים בחוק. הם לא זכאים לגמלה. והטיפול בהם יהיה תלוי בבני משפחתם וההתעקשות שלהם מול הבירוקרטיה הישראלית. שלא בצדק. 

וביער? זה באמת מגשים את כל חלומות האימה שלנו. זה הזאב הטורף מכיפה אדומה גרסת המציאות. יותר קשה לנו להתמודד עם העובדה שמעל 85% מהתוקפים מינית (לפי דוח איגוד מרכזי הסיוע), מוכרים לקורבנות, וכמעט 100% מהרוצחים מוכרים לקורבנות שלהם. הרבה יותר קשה.

יש לקוות שהרוצח של אסתר הורגן ז"ל, שבאמת נשמעת ונראית אישה מוארת, שעשתה הרבה טוב לסובביה, ייתפס במהרה אבל רצוי שנזכור – רצח הוא רצח הוא רצח. והאובדן והכאב הבלתי נתפס זהה אצל מי שנרצחו בתוך ביתם או ביער. ותחושת ההחמצה וחוסר האונים והכעס והייאוש זהים גם הם. 

 

 

אסתר הורגן ז"לופאא עבאהרהרצח נשים