בזמנים כאלה רק מנהיגות נשית תציל את המצב

סבתא שלי, רוזה מאנו, הייתה ילידת חברון. כשהייתה בת תשע, עברה עם משפחתה לירושלים, בה גדלה וחיה עד שהכירה את בעלה, נישאה לו ועברה לגור בתל אביב. רוזה מאנו הייתה ספרדייה שמקורותיה בטולדו, דור תשיעי בארץ ישראל. היא דיברה עברית וספניולית וערבית שוטפת. התבשילים שלה היו בלקנים וירושלמים ורבים מהם היו ערבים לחלוטין: לחמין הקישואים הממולאים שלה קראו "מחשי", לכרוב הממולא שלה קראו "מלפופים", היא עיצבה עוגיות מעמול בכישרון שאין שני לו וצנצנות החצילונים הכבושים שלה הוצבו תמיד על שולחן המטבח הקטן. היא הכינה פלאפל מצרי ומרק תפוחי אדמה סורי ואת החומוס-פול הערבי הכי טעים שאכלתי מימיי. השכנות שלה היו ערביות, הסוחרים מהם קנתה היו ערבים, אפילו המרפא שלה ושל ילדיה היה ערבי.

פעם, לפני שפוליטיקאים הבינו שהפילוג הוא כוח ושמלחמה היא דרך עבורם לצבור הון, לפני שפוליטיקאים ציניים הבינו שטיפוח הסכסוך מכניס להם פתקים לקלפי, פעם היו כאן יהודים וערבים שחיו אלה לצד אלה והחליפו מתכונים וסחורה וגידלו ילדות וילדים בשכנות טובה.

מהלכי הימים האחרונים הם מטרידים ובלתי מתקבלים על הדעת: לינצ'ים של יהודים בערבים ושל ערבים ביהודים, חימום הגזרה בידיים מקצועיות של ההנהגות משני הצדדים, שלנו ושלהם, הסבל מכמיר הלב של בני ובנות אדם, גברים נשים וילדים בשני הצדדים, שלנו ושלהם. המהלכים האלה הם תולדה של פוליטיקה הרסנית רבת-שנים של מנהיגים כוחניים משני הצדדים, שלא רואים את טובת בני ובנות האדם וכל מה שמעניין אותם הוא כוח.

לא האימהות באשקלון ולא האימהות בעזה רוצות את הסכסוך. לא האימהות בממ"ד ולא האימהות הנמלטות מבניינים בוערים רוצות את הסכסוך. אבל הסכסוך הוא כאן, ועצוב להבין שהוא כאן כדי להישאר, מתוחזק ומנוהל ומלובה על ידי מנהיגים גברים משני הצדדים.

בלילות האחרונים בהם ביליתי מודאגת בממ"ד, הפכתי רבות בשאלה האם זוהי ירושתנו הבלתי נמנעת לדורות הבאים, לילדות ולילדים שלנו. האם ירושת השיסוי והפילוג הזאת תהיה נוכחת כאן עוד ועוד, נכפית עלינו ומאמללת את כולנו? התשובה האופטימיות שלי לשאלות האלה מגיעה מהפרסומים על ממשלת השינוי המתהווה, זו שתעיף מכאן את ממשלת השיסוי ותיתן לכולנו פתח ליציאה מטירוף השנאה החוגג כאן ומאיים על כולנו.

הכותרות על מפלגת העבודה שעתידה להציב שתי שרות מתוכה בממשלת השינוי, המחשבה על מורשתה הפמיניסטית של מרב מיכאלי שתחליף את מורשת הפילוג, אלה ממלאות אותי שמחה ותחושה שאולי עוד לא אבדה תקוותנו. עייפנו ממסרי השנאה: חילונים נשלחים לשנוא חרדים, מזרחיים נשלחים לשנוא אשכנזים, יהודים נשלחים לשנוא ערבים, ימנים נשלחים לשנוא שמאלנים.  לגמרי הגיע הזמן שמירי רגב, שהיא זיקוק מייצג של אסטרטגיית השיסוי, השרה שמתעקשת לספר לנו שככה נראית מזרחיות: לעומתית, בוטה, קוראת תיגר על הלגיטימיות של נכסי צאן ברזל, הגיע הזמן שהיא תוחלף באמילי מואטי שהיא המודל המושלם למזרחיות מאחדת, מרגשת, קוסמו-פוליטית.

אמילי, שניהלה פסטיבלי קולנוע בפריז, בז'נבה, במונטריאול, שאוהבת ומוקירה תרבות על כל גווניה, שיודעת לצטט מחזות של חנוך לווין ושירה מזרחית ומכירה בערך שניהם, שמבינה את יחסי הכוח התרבותיים במדינת ישראל ויודעת שתמו ימי האליטה התרבותית האשכנזית ושיש ליצור כאן תרבות פוליפונית ולתת ביטוי לרב-תרבותיות המרכיבה את הקול הייחודי של החברה הישראלית: יהודים וערביות ומזרחיות ואשכנזים וחילוניות ודתיים ושחורים ולבנות. אמילי המוכשרת, שמבינה כי יש לפתוח את שערי התרבות לכולם ולכולן, כולנו ראויים וראויות להישמע ולהיקרא וזה לא משנה מהו שם המשפחה שלנו. אמילי, שהרומן המצליח שכתבה מדבר בשמה על העומקים הספרותיים שלה והראיונות איתה מלאים בחכמה וברוחב-דעת, היא בעיניי סמל השינוי והריפוי שצריך לבוא על החברה הישראלית כולה.

בעוד שהאזעקות מחרידות את חיינו, אני מתנחמת במפלגה שהעומדת בראשה היא אישה, ושתכניס שתי שרות לממשלת ישראל הבאה, אחת מהן היא אישה מזרחית מוכשרת להפליא, שאני מקווה שתעמוד בראש משרד התרבות ותזכה לתקן את עוולות קודמתה ולהניח לפצעים הפעורים בנו להירפא.

אמילי מואטי