להיות נוודים בארצנו: "לא בחרנו לגור כאן כדי להיות שומרי הגבול של המדינה"

הגענו למעלה החמישה אחרי שמונה ימי נדודים. הילדים כבר חיכו בכיליון עיניים להיפגש עם חבריהם. זו הרי הדרך הטובה ביותר לפרוק את המתח ולחוש שוב שייכים לקבוצה, לקהילה, למשהו רחב יותר מהבדידות שחווינו עד כה. וזה לא שלא אירחו אותנו אנשים אהובים ויקרים כל כך, זאת יותר תחושה של שותפות גורל – כולנו מאותו הישוב. ישוב צמוד גדר. כולנו מכירים את חווית ההימלטות או המחיר של השהייה בתוך המושב בזמן של הסלמה או מבצע. בכל שאר המקומות אנשים ממשיכים לחיות את חייהם, לחגוג את חגיהם, לארח את משפחתם, ואנחנו? הביקור שלנו אצלם הוא של נמלטים, לא לגמרי של מתארחים, יותר על תקן מתנחלים.

אני לא מלינה לרגע על קבלת הפנים שקיבלנו. בכל מקום אליו הגענו, לשמחתנו, התקבלנו בברכה ובאהבה גדולה. זה לא זה. אלא פשוט התחושה שאין לנו בית. כשמטיילים בחו"ל ועוברים ממקום למקום עושים זאת בחדווה עם איזו ציפייה למקום הלא נודע הבא אליו נגיע. במקרה הזה כל פעם שאורזים את החפצים למקום הבא אנחנו נזכרים שהבית שלנו, המקום המוגן שלנו, מחולל עכשיו על ידי אדי מלחמה. וזה לא משנה שזו מלחמה צודקת. מלחמה זו מלחמה והיא כואבת ומכבידה על הנפש, מדכדכת ומחניקה. וכך אנחנו נאלצים להעמיס מחדש את מטלטלינו, לדחוס גם את הכלבה, שאי אפשר להשאיר מאחור, יחד עם שלושת הילדים וגיטרה ברכב אחד. וכבד להעמיס, ומכביד להיכנס לרכב ולמצוא את עצמנו נודדים שוב.

כפי שאמרתי, אנחנו ישוב צמוד גדר, הבית שלנו נמצא 100 מטרים מהחומה שמגינה עלינו מירי ישיר. היא לא מספקת הגנה מקסאמים, פצצות מרגמה (פצמ"רים) ומרעשי אימים של הפגזות צה"ל. אנחנו כבר למודי ניסיון ויש כאלו שיש להם מהניסיון המר הזה עוד יותר שנים מאיתנו. בסה"כ 11 שנים אנחנו מתגוררים בנתיב העשרה. כשהיינו זוג צעיר והורים לילד ראשון, חשבנו שאחרי עופרת יצוקה זהו זה, זה ייגמר. לא "יפצמ"רו" או "יקאסמו" את הישוב. היינו בטוחים שאם יש לנו אפשרות לעבור לבית משלנו בקהילה כל כך נהדרת זו מתנה גדולה שאי אפשר לוותר עליה. אך זאת הפעם השלישית שאנחנו מתבדים.

 

יום שני לפני עשרה ימים,  אחרי יומיים של מתח קל במדינה כולה (לא משהו שאנחנו לא מכירים), קיבלנו הודעה שהכבישים המובילים למושב וליישובים הסמוכים לנו נסגרים. יש יציאה רק משער המילוט. זה היה סימן לא טוב אבל עדיין שרר שקט, אני חייתי עוד את האשליה. בעלי קצת יותר נדרך. אחרי מספר בירורים שלו ושלי על שמועות כאלו ואחרות, בחדשות הודיעו שחמאס נתנו אולטימטום, וזה הרי בטוח יותר מכל שמועה. תוך חצי שעה כבר ארזתי תיקים מתורגלת תמיד עם טווח של שלושה ימים קדימה.

יצאנו בזמן, עוד לפני לילה מטורף של ירי מאסיבי לעבר כל יישובי העוטף. שעה אחר כך, מי שניסו להגיע חזרה הביתה, נתקעו בפקקים אדירים בדרך למושב,  מחפשים את דרכם דרך השטח, כי הכבישים חסומים. הם המשיכו תחת מטח מטורף של פצמ"רים וקאסמים, מוגנים רק על ידי זריזותם הרבה בעצירת האוטו והשתטחות על הרצפה. המסע של קבוצה זו בלבד, שלוקח 10 דקות לכל היותר בימים "רגילים", נמשך ארבע שעות.

בגן האירועים הסמוך, חתן שהבין שהאירוע שלו התבטל רק שנייה לפני הכניסה לחופה. הוא עשה סללומים מטורפים בכניסה למקום שביום רגיל הוא היה נקרא בגינם לסדר, אך במצב הנוכחי זה רק עורר חמלה על חוסר המזל שלו.

ויש עוד סיפורים רבים על מי שלא חזה מראש את ההתרחשויות, נשאר ולא הצליח לצאת כי לא היה רגע שבו אפשר היה לצאת מהמרחבים המוגנים. או כאלו ששבעו מהנדודים והחליטו לחזור לבתיהם ומשלמים את המחיר של התרעות, אזעקות צבע אדום ללא הפסקה והרעש הזה, אוי הרעש הזה, של הפיצוצים. כזה שמרגישים אותו בהדף קל בגוף ובשרירים, ממש בהתרוממות רגעית של הקרקע והאוויר.

ויש את אלו שבכלל לא יוצאים. נשארים ויישארו שם תמיד כי זהו ביתם והם לא עוזבים. האנשים האלו הם כמו שומרי הראש של המושב, גם במובן הפיזי וגם בהיבט המנטלי. קושרים אותנו כחוטי משי יחדיו למי שאנחנו כקבוצה.

כהורים אנחנו משתדלים להפוך את הפינוי הזה גם לחוויה נעימה ואפילו כיפית אבל כשאנחנו מתפנים, הילדים יודעים את הסיבה ומבינים כבר את המשמעות. את חג השבועות עשינו במושב רמת צבי. הכינו אותנו לאירוע מושבי מפואר ביותר כיאה למושב ותיק וחקלאי. האירוע עצמו היה מרשים בצורה בלתי רגילה והוא היה יכול להיות אפילו מרגש מאין כמוהו גם עבור זרים כמונו, לולא קינן בליבנו הצער על מה שנגזל מאיתנו. מידי שנה (מלבד שנת הקורונה האחרונה), גם אנחנו חוגגים ביחד בנתיב העשרה בטרקטורים ובריקודים את חג השבועות. חוגגים את התוצרת החקלאית בישוב, את הביכורים החדשים – התינוקות שרק נולדו, את היותנו קהילה. והנה אנחנו על טרקטור ברמת צבי. אבל לא בתוך הקהילה שלנו. רצינו לשמוח ולצהול אך במקום זאת חשנו, ילדיי ואני, מובסים, מופרדים ומבודדים. יכולנו לראות את השמחה הזאת ולשמוח בה, אך לצד זה בכינו בדמעות ממש.

למעלה החמישה הגענו אחרי שהצליחו לארגן ל-100 משפחות לינה בבית מלון. יש מי שבסופו של דבר דואג לנו בבית, גם נשות הצח"י (צוות חירום מושבי) וגם מועצה אזורית חוף אשקלון. המפגש כאמור היה חגיגה לילדים, המבוגרים היו נראים קצת יותר טרוטי עיניים ושמוטי גפיים, עייפים. הן מי שהגיע אחרי שהייה במושב והן מי שהגיע אחרי מסע הנדודים. לכל אחד סיפור אחר.

בנדודים, לכל מקום שנגיע ונספר מהיכן אנחנו מגיעים, נקבל את המבט הזה שלא תמיד ברור מה הוא אומר – רחמים על מר גורלנו? תמיהה על הבחירה שלנו? אולי איזה כעס על שהכנסנו לרגע את המציאות הזו שעדיף לא לדעת עליה, לביתם שלהם? ייתכן שהאופציה הזו היא רק השלכה שלי, אבל אז מגיע ה"כל הכבוד לכם". וזה ממש מעצבן.

אנחנו לא בחרנו לגור כאן כדי להיות שומרי הגבול של המדינה, לפחות לא אני. באתי לכאן כי הצטרפתי למשפחה שבחרתי בה. כי רציתי איכות חיים בקהילה. היום אני שם כי זהו ביתי. אף אחד לא חושב שמגיע לו "כל הכבוד" על שהוא גר בביתו. אולי כל הכבוד לי שאני ממשיכה לגור במקום הזה? זו דווקא אמירה רלוונטית.

אני בטוחה שכולנו שואלים את עצמנו בעתות כאלו מה בעצם אנחנו עושים שם. לפעמים התשובה מאד ברורה: יש אנשים שיבחרו בהרצליה, אחרים במרום גולן או בקטורה, אנחנו בחרנו בנתיב העשרה על כל הקסם שבה. למרות שמידי שנתיים בערך אנחנו נדרשים לעשות את המסע הזה, להתבוסס בצער שלנו, בחרדה שלנו ושל ילדינו, ולהיות דרוכים, טרוטים ותלושים –  כשהכל יהיה שקט ופסטורלי, כשנפגש כולנו בצרכנייה (שחטפה הפעם פגיעה ישירה), במרכז, בפאב, או בחגיגה הבאה – התשובה תהיה ברורה לחלוטין. לעת עתה וברגע זה אשאר אני עם ה-"למה?".

נתיב העשרהעוטף עזהשומרי החומות