בוקר טוב לכם אימהות וילדים, הסגר שלכם חזר

אימהות יקרות, שמתן לב שככה שוב מתחת לאף עשו לנו מעקף והכניסו אותנו ואת הילדים לסגר? מסביב כולם מכחישים וקוראים לזה תו ירוק. אבל המשוואה פשוטה: הילדים בבית, אסור להיכנס איתם כמעט לאף מקום אם הם לא עוברים בדיקה, ואף אחד מאיתנו לא תעביר ילדים קטנים בדיקות כמה פעמים בשבוע כדי להיכנס לבריכה או לפארק טרמפולינות או לבית הקפה הסמוך. וזהו, סגרו אותנו שוב בבית. בוקר טוב אימהות וילדים הסגר שלכן חזר. באוגוסט.

ייאמר לזכותו של בנט שברוב חוכמתו הוא שיכלל את הפרקטיקה, ראש הממשלה עושה הכל כדי שלא יגידו שהוא הכניס את המדינה לסגר נוסף אבל הוא רק משנה את השמות. תו ירוק, תו סגול, הגבלות. בגדול אפשר לצאת מהבית אבל אין כל כך לאן כי אסור.

למה אני פונה רק לנשים? כי עם כל הפמיניזם והרצון הטוב אנחנו אלו שמבלות את רוב זמנן עם הילדים ולוקחות את ניהול הבית על עצמנו גם כשאנחנו מתחזקות במקביל קריירה. במהלך השנה, ובעיקר בחופש הגדול כשנגמרות הקייטנות ויחד איתן כל האופציות לבייביסיטרים למיניהם. אני רוצה שיירשם בדפי ההיסטוריה שאנחנו הנשים היינו העיקריות שעבדו בלמגר את המגיפה הזאת ולהשיב את הסדר העולמי על כנו. שיירשם שבסגרים נאלצנו לוותר על המשרות שלנו או לג'נגל כדי לשמור על הילדים ולהיות איתם, וש"בהגבלות" עשינו את זה שוב. שבשבועיים האחרונים של אוגוסט היו אלו הנשים ששוב לקחו את רוב העול על עצמן כדי לשמור על בריאות הנפש של הילדים, למצוא להם פעילויות, ושוב איכשהו לשלב גם עבודה. שיירשם שהיו גברים שתרמו פה ושם אבל שהרוב בעיקר היה על הנשים ובזכותן העולם ניצל.

סגר. צילום אילוסטרציה: shutterstock

אתמול לקחתי את הילדים לים. החוף הוא אחד המקומות הבודדים שאפשר לבלות בהם בחופשיות לאור המצב ועם כל מה שקורה זו אפילו זכות. הגלים, האוויר הפתוח והתחושה של החול ברגליים נותנים הרגשה של חופש ותקווה ורציתי שהילדים שלי ירגישו את זה. רציתי להרגיש את זה בעצמי. הסגר בכאילו הזה עוד מאפשר לנו לצאת ולטייל בחופשיות, ורק המחשבה על סגר מלא כמו הקודמים היא מייאשת.

אני באמת לא יודעת מה הפתרון הנכון, קטונתי. אני רואה את המספרים העולים של המאומתים והחולים ואני מפחדת. אולי ראש הממשלה צודק שהוא עובד עלינו ועל עצמו עם הסגר הסודי הזה. אולי זה מה שיעזור, הלוואי. יותר מהכל מפחידים אותי הקולות, מלחמת האחים הגדולה הזאת שלא מרפה ורק משנה נושא. מבחינתי כולם צריכים להתחסן ולשמור אחד על השני אבל משום מה יש כאלו שסבורים שרק עצם המחשבה הזאת היא פאשיזם. אני מבינה לחלוטין למה אנשים לא רוצים להכניס לגופם חומרים לא ידועים אבל אני ושכמותי רק רוצים לחיות ולא להיות מנוהלים ע"י מגיפה מטורפת.

לא מזמן, בתחילתו של הקיץ, כשחשבתי שאני מחוסנת ועם כוח על שמאפשר לי לא להידבק, נפגשתי עם חברה טובה שהיא מתנגדת חיסונים. ישבנו בבית קפה, שלוש חברות ילדות. אחת טוענת שהיא מצילה את הילדים שלנו בעוד אנחנו "עושות להן שואה" כי אנחנו מכריחות אותם לשים מסיכות, האחרת טוענת שבזכות אנשים כמונו שהתחסנו "הלא מחוסנת" יכולה לנשום ולחיות, ואני השלישית מסתכלת על ההזיה הזאת מיואשת ושותקת. היו שם הרבה צעקות אבל בסוף כשנפרדנו אפילו התחבקנו. היום זה לא היה קורה.  

סגר. צילום אילוסטרציה: shutterstock

והנה, הגענו לאוגוסט. ויותר מכל מסכנים הילדים שלנו. הם עברו כל כך הרבה טלטלות בשנתיים האחרונות האלה. חזרו למסגרות ואז הסתגרו בבתים וחוזר חלילה ובעיקר נדבקו למסכים. עכשיו אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו ממלאים להם את הזמן במה שנשאר מהחופש הגדול כשכמעט הכל אסור וכל כך חם בחוץ. כמה אפשר להמציא ש"היום אנחנו עושים יום יצירה" כשהיצירות מוצאות את דרכן לפח וברור שזה רק היה כדי להעביר את הזמן? זכור לי בעמימות שפעם חופש גדול היה כיף ואני רוצה שגם הילדים שלי ירגישו שהם יכולים הכל בחופש הגדול. אבל כמה אפשר לזייף כיף כשמבפנים הפחד מהלא נודע כל כך גדול?

החלטתי. אדוני ראש הממשלה אני איתך עד כמה שאפשר (וכאמא לקטנטנים אני מודיעה לך שזה יכול להיות עד אחר הצהריים הקרוב או עד הטנטרום הבא), אני אחיה בשקר ואגיד לעצמי שזה לא סגר אם רק תוציא אותנו מהברוך הזה. רק תבטיח שב-1 לספטמבר הם חוזרים. יותר מזה אנחנו לא צריכות.

אימהותהסגר חוזרילדיםמשבר הקורונה