הפונדקאיות בישראל יוצאת להצלת פונדקאית שהפכה נכה

האם מוסרי לקיים הליך פונדקאות בישראל? בתחקיר של זמן אמת "לא שומרות בבטן", גלי גינת ומלי קמפנר ראיינו פונדקאיות שנכוו מסוכנות פונדקאות, וביניהן עינב אלחרר שבעקבות היריון הפונדקאות נעשתה נכה ואיבדה את מטה לחמה.

התחקיר הוכיח שהשאלה מורכבת יותר מאשר "פונדקאות בישראל כן או לא". השאלה היא איך, ומה המחיר, ומי משלמת אותו, וכיצד אפשר למנוע פגיעה.

וכפונדקאית, שעברה תהליך נפלא ומעצים, אני רוצה לומר שגם התשובה מורכבת. ספויילר, התשובה שלי היא: כן, בתנאי.

כן, בתנאי שכל המעורבים בתהליך – סוכנויות התיווך, וגם הרופאים, הפסיכולוגים, עורכי הדין, סוכני הביטוח – יסתכלו על טובת הפונדקאית לפני כל דבר אחר. מדובר באישה בריאה שנכנסת להליך למען אחרים.  כל היריון הוא מסוכן, אבל בניגוד לאשה שרוצה להרות בעצמה בשביל ילד, בפונדקאות, אין שום סיכון חריג ש"שווה" לקחת. ולכן, אם יש סיכון לפונדקאית יותר מההכרחי בהיריון, סיכון פסיכולוגי, משפחתי, רפואי – צריך לא לאשר אותה כפונדקאית מלכתחילה, או לעצור הכול אם סיכון כזה מתגלה אחרי האישור. אם פסיכולוג מתלבט לגבי פונדקאית מסוימת – אין שום מקום ל"אבחון חוזר". אם יש מידע שעדיף "להסתיר" מהוועדה במשרד הבריאות – כנראה שיש לנו בעיה. 

כן, בתנאי שהסיכונים יהיו גלויים ומדוברים, על ידי משרד הבריאות, הפונדקאיות והמיועדים. עם שידור התחקיר של זמן אמת, אנחנו המרואיינות בו ספגנו הרבה אש. "הוא משחיר את הפונדקאות" אמרו לנו מיועדים ופונדקאיות, הוא נותן "נשק" להתנגדות לתהליך. ואמרנו להם: אם הצלחנו לעצור פגיעה עתידית של פונדקאית אחת, במחיר של למנוע מכמה מתלבטות ללכת על זה, זה שווה את זה. אם הצלחנו לגרום לעוד פונדקאית להבין מה הן זכויותיה, מה חשוב לה, על מה היא בוחרת לוותר, אם הצלחנו לעורר את משרד הבריאות לשים לב לפעילות הסוכנויות ולדייק את התשאול בוועדה – עשינו את שלנו. לטווח קצר אולי גרמנו לכמה מהססות להסס יותר, וזכינו שוב לקיטונות לא נעימים בקבוצות פמיניסטיות, אבל לטווח ארוך עשינו את ההפך. כי כמה שתהיה יותר הגנה, יותר מודעות, יותר קהילה, ככה זכות הקיום של הפונדקאות בישראל תהיה יותר ברורה.

 כן, בתנאי שהפונדקאית מגיעה מהמניעים הנכונים. בניגוד לעמדת משרד הבריאות, בעיני אין לאשר לתהליך פונדקאיות שנמצאות במצוקה כלכלית. לא כי אני חושבת שהמניע לא כשר, אלא כי היכולת של פונדקאית במצוקה כלכלית לומר "לא" היא מוגבלת. היא לא בהכרח תגיד לא כשנדלקות נורות אדומות, כשהגוף שלה יאותת שהוא במצוקה, כשהזוג או הסוכנות מתייחסים אליה כמו לחפץ, כשהיא נשלחת להליכים רפואיים מיותרים (למשל, לקיסרי אלקטיבי, כי להורים "נוח יותר" שתלד במועד ספציפי, או להפקדות עוברים במקרים בהן הן חסרות סיכוי. כמובן אלו סיפורים אמיתיים). מערכת היחסים של פונדקאית שחייבת את הכסף עם הזוג או עם הסוכנות היא מערכת יחסים שבה הם ה"בוס" והיא ה"עובדת". ועובדת שתלויה במקום עבודתה, עלולה להיות מרצה, ורגישה פחות לעצמה. כמובן אין זה אומר שבהכרח ינצלו אותה, אבל זה מעמיד אותה בסיכון גבוה יותר לניצול, ועל סיכונים כבר דיברנו. ודווקא אותה פונדקאית במצוקה, מכולם, היא זו שלא יכולה להרשות לעצמה לצאת מהתהליך פגועה, כי אין לה את מעגלי התמיכה הנדרשים.

עינב אלחרר היא דוגמא לכך. היא יצאה נכה מתהליך הפונדקאות, אליו לא הייתה צריכה להגיע מלכתחילה. ההריון והלידה של תינוק הפונדקאות הותירו אותה עם פגיעה במערכת העצבים, פיברומיאלגיה ומחלה ניוונית של עמוד השדרה. היא איבדה את כושר העבודה שלה, משפחתה התפרקה, והיא מצאה את עצמה לבד – מול סוכנות הפונדקאות, מול סוכן הביטוח, מול הרופאים והרשויות. ואני גיליתי, בצער, שגם כדי להיות חלש כמו שצריך, צריך תמיכה. גם כדי להיתמך בביטוח לאומי ולקבל קצבאות או מוסדות חינוך שנותנים מעטפת, גם כדי לתבוע את הביטוח, צריך מרפקים וקשרים ותמיכה. ואלו דברים שאין לעינב.

אני חושבת שהמשותף לפונדקאיות כולן, זה שהן מנסות להביא טוב לעולם, גם מחוץ למעגל המצומצם שלהן. ולכן יצרנו אנחנו בעצמנו את קו ההגנה הנוסף, שמשרד הבריאות מנסה אך לא מצליח להבטיח, והסוכנויות והמלוות אמורות לתת, אך מיעוטן – כמו בתחקיר – עושות ההפך. יצרנו את קו ההגנה של הקהילה. יש קבוצות של פונדקאיות בלבד, יש קבוצה פתוחה שהקמנו שלוש פונדקאיות, ומי שמגיעה לשם לומדת לשאול. 

עינב לא הכירה אותנו עד שהיה מאוחר מידי, אבל עכשיו אנחנו שם בשבילה. אנחנו מנסות לסלול את הדרך לפונדקאיות עתיד – אבל גם לא לשכוח אף אחת מאחור. את הגב והתמיכה שאין לה – אנחנו, קהילת הפונדקאיות, רוצות לתת.

התגייסנו לקמפיין מימון המונים, בסכום שנדרש לעינב וילדיה כדי לצאת מהחובות אליהם נקלעה ולזכות בהתחלה חדשה. פונדקאית שהגיעה כדי לתת ונלקח ממנה כל כך הרבה, וכעת נותנת לנו הזדמנות קצת לתקן.

לתמיכה לחצו על התמונה למטה

לא שומרות בבטןעינב אלחררפונדקאות