לוחמת קרבית אמורה לקדם שיוויון?

עוד לא הספקנו להירגע מהראיונות הבלעדיים שהעניקה לוחמת קרקל לכלי התקשורת, עוד לא סיימנו לנפח את החזה ולהתענג על הגילוי שגם לנו, המין הנשי, יש לוחמת קרבית עשוייה ללא חת, שמסתערת קדימה ומחסלת את האויב והופכת גיבורה לאומית, ושמחתנו הושבתה.

נשים דופקות הכל, עדיף שישארו בבסיס ויכינו קפה

פתאום גילינו שלוחמת אחרת מאותה יחידת שנתקלה בכוח העוין שבא ממצרים לישראל, לא גילתה את אותה תושיה ולא הסתערה קדימה, אלא העזה להסתתר מאחורי ג'יפ עד לסיום האירוע. מפקדי הכוח הלוחם דאגו לה וחששו שנחטפה, וכשנמצאה האבידה, היא לא רק ננזפה קשות, אלא שסיפור ה"מחדל" שלה הודלף לכלי התקשורת. ומיד, כמו במקהלה שפועלת על אוטומט, יצאו ממקומם כל השובניסטים למיניהם שקראו לא לגייס נשים ליחידות קרביות, שהן לא עומדות בלחץ, שהן לא מתאימות למקומות הקצה האלה. כמה קל. כמה קל ופשוט.

כי חיילים גברים אף פעם לא עושים טעויות, והם תמיד מסתערים וחותרים למגע, כמו שכתוב בספרי ההדרכה ביחידות הקרביות. המפקדים אף פעם לא חוששים לחייהם של החיילים הגברים ולא דואגים שמא ייחטפו. החיילים הגברים יודעים לנהל קרבות על הצד הטוב ביותר ותמיד מצליחים במשימתם. זה רק העניין המגדרי הזה – נשים – שדופק את הכול. צריך לדאוג להן יותר, הן פחדניות, זה ידוע ולכן כדי לא להעמיס את כל הדאגה הזאת על כתפי המפקדים, עדיף שלא יתגייסו ליחידות הקרביות. שיישארו בבסיס ויכינו קפה.

גיוס החובה לשני המינים לא קידם שום שיוויון

אז בואו ניזכר רגע שצה"ל פתח את היחידות הקרביות לשירות נשים רק בלחץ חיצוני. זה התחיל מבג"ץ אליס מילר, אי שם באמצע שנות התשעים, שחייב את הצבא לפתוח את שורות קורס טיס גם לנשים. הצבא, כזכור, התנגד ועמד על הרגליים האחוריות בטענה שהבסיסים אינם מותאמים. אבל בג"ץ חייב (שוויון עולה כסף, נאמר בפסק הדין התקדימי), וצה"ל נכנע. אלא מה, הכניעה הייתה רק למראית עין.

מסתבר שעד לפני שנתיים נשים לא קיבלו זימונים לקורס טיס ומי שראתה עצמה מתאימה הייתה צריכה ללכת ולבקש זימון – פעולה שדורשת ביטחון עצמי גבוה במיוחד, בוודאי כשמדובר בנשים. וכך זלג השוויון הזה, לאט לאט, גם ליחידות אחרות בצבא, יחידות קרביות. ועם זאת, נשים עדיין משמשות באחוזים גבוהים מאוד בתפקידי מטה, מינהלה, שלישות וכמובן תנאי שירות. כי זה "מתאים יותר".

לכן, היחידה הזו שפעלה השבוע בדרום הארץ הייתה אחת היחידות היוצאות דופן בתמונה הכוללת. שלא נתבלבל: זו אינה הנורמה בצבא יחידות שבהן פועלים ביחד גברים ונשים.

ואם נסתכל על התמונה הרחבה, נגלה, וזה אינו סוד, שלמרות שמדינת ישראל היא המדינה המערבית היחידה בעולם שבה חל חוק גיוס חובה על גברים ונשים כאחד – הרי שהשירות בצבא לא קידם כהוא זה את השוויון בין גברים ונשים. לא בצבא ולא באזרחות.

הצמרת הפוליטית מלאה בבוגרי צבא עם ברזלים על כתפיים

להזכירנו: רק הרמטכ"ל הנוכחי, בני גנץ, מינה לראשונה אישה לדרגת אלוף, אורנה ברביבאיי, ראש אכ"א. אחרי 64 שנים התיישבה האישה הראשונה בפורום מטכ"ל כשווה בין שווים.

עד היום הצמרת הפוליטית והמדינית זרועה בבוגרי הצבא, שברזלים כבדים על כתפיהם. זה מנגנון שמדיר נשים. כמה רמטכ"לים ואלופים לשעבר יושבים בקבינט? סביב שולחן הממשלה? בתפקידים בכירים במפלגות השונות?

כלומר חובת הגיוס, השירות המשותף בצבא, העובדה שנשים כבר כמעט שני עשורים משולבות גם בתפקידים קרביים, או תפקידים שנחשבו בעבר "גבריים" – כל אלה לא קידמו את השוויון בין גברים ונשים. בפוליטיקה יש מעט מדי נשים, הפערים בשכר בין גברים ונשים עדיין גבוהים (ודומים למקומות אחרים בעולם המערבי – 25-30 אחוזים).

ואחרי כל זה אנחנו עדיין מתווכחים האם לוחמת קרקל טעתה או לא כאשר חשבה ברגע אמת מבצעי, כשהיא לבדה מול חולייה עוינת בשטח שעדיף לה להסתתר ולא להסתער כי רצתה להישאר בחיים?