מרגרט תאצ'ר: מותה מסמל את מותן של האפשרויות

כששמעתי אתמול על מותה של הברונית מרגרט תאצ'ר זה היכה בי חזק. קראתי על זה באתר חדשות שנכנסתי אליו רק כדי להתעדכן במצב האובך כי החתול שלי אסטמתי ופתאום בעצמי לא הצלחתי לנשום. זה ברור שלא הצבעתי לתאצ'ר, אני גם לא חולקת איתה דעות פוליטיות משותפות רבות, או בכלל, ומעולם לא פגשתי אותה. לא בטוח שאם היא הייתה פוגשת אותי, היא הייתה מסכימה איתי, מבינה אותי או אפילו מחבבת אותי, אבל אני בטוחה שהיא היתה מכבדת אותי כפי שאני מכבדת אותה.

"הרי היא הייתה חרא של בן אדם"

הרבה תגובות באינטרנט לא היו מכבדות. האישה הזאת לא מתה עשרים וארבע שעות ואנשים מגיבים בסטטוסים צוהלים, מקללים אותה (בשישי הייתי במצעד השרמוטות, בחיי, הלקח רחוק מלהלמד) ומתדיינים בהתנשאות על מלחמת פוקלנד כאילו שהם מינימום צ'רצ'יל וכל המהומה הזאת נחתה אצלי בקיר בפייסבוק ובתיבת ההודעות שלי אחרי שהבעתי צער על מותה. כאילו שמו יד כבדה על כתפי ואמרו לי "לא כדאי לך להצטער, הרי היא היתה חרא של בן אדם".

"אל תצטערי על מותה". מרגרט תאצ'ר (צילום מתוך ויקימדיה)

אז אם לא אכפת לכם אני אגיד, סובייקטיבית, מנקודת המבט שלי שאני מצטערת מאוד. כי תאצ'ר עבורי היא לא אישה קרה ואכזרית שדרסה את פועלי בריטניה ושברה את האיגודים (ויתכן, אגב, שזו האמת לאמיתה). עבורי היא מסמלת אפשרויות ומותה, את מותן של האפשרויות האלו.

אישה ענייה מול אליטת הגברים ממעמד האצולה

מרגרט תאצ'ר נולדה למעמד הפועלים. בת של חנווני. צריך להבין עד כמה החברה הבריטית היא מעמדית, עד היום ובוודאי שבשנות השבעים, כדי להבין עד כמה הטיפוס לצמרת של בת של חנווני הוא מהפכני. בחכמה ובנחישות שלא ניתן לקחת ממנה היא פרצה אל תוך האליטה הבריטית הלבנה, שהורכבה מגברים בלבד מן המעמד הגבוה והאצולה שלמדו כולם באותן אוניברסיטאות, ובציפורניים כבשה לה מקום ביניהם כשהיא מתמודדת עם כל הטינופת שהטיחו בה, גם כי היא אישה וגם משום שהיא היתה בעיניהם פשוט נחותה. המיץ של הזבל. מישהי שלא ראוי שתשלוט אלא שראוי שישלטו עליה.

מרגרט תאצ'ר ומנהיגי מדינות ה- G7 ב- 1983 (צילום מתוך ויקימדיה)

אלף הזדמנויות היו לה לוותר, להאמין במה שאומרים עליה, ללכת הביתה אחרי כל כשלון, להשתמש בעובדה שהיא אם ורעיה כיציאה מכובדת, להודות שהיא הפסידה – והיא לא היתה מסוגלת. ומהרגע שהגיעה אל ראש הפירמידה הוכיחה תאצ'ר, בין אם התכוונה ובין אם לא, שזה אפשרי. עבורי, מדובר בדלת שנפרצה בכח ועכשיו שוב לא ניתן לסגור ובטח שלא ניתן לנעול. היא פרצה שביל, דרך אל הפסגה והפכה אותה לאפשרות. היא גרמה לי להאמין שאפשרי לקום מהעוני, מההשפלה, מההפסד וללכת עד הסוף, עד שאת שולטת בהם ולא הם בך.

הרצון הבסיסי שיהיו לי את כל האפשרויות בעולם

במהלך כל הדרך הזאת היא לא הייתה לבד, ובעולם הפוליטי קל מאוד להיות בודדה בפסגה. הביקורת היא כמעט משתקת כשטוענים מולך שאת אחראית להרס התא המשפחתי כשאת נוטשת בבית שני ילדים כדי לשרת את המדינה שלך, טענה שמעולם לא שמעתי נטענת מול גבר. היום זו כבר קלישאה. היא שילמה על כך מחיר כבד אבל דבר אחד היא לא הפסידה למרות הכל- את דניס תאצ'ר. בעלה לא היה מושלם, היו להם חילוקי דעות וגם הוא התייאש לפעמים והיו לו הזדמנויות לקום וללכת, ואולי אפילו לשים סוף לכל העניין. אבל כיוון שהם נשארו יחד עד יומו האחרון (לא מתיימרת לנתח או לפרשן) גם זו, עבורי, נשארת בגדר אפשרות.

לא לבד. דניס ומרגרט תאצ'ר ב- 1984 (צילום מתוך ויקימדיה)

לא קל להיות אישה שעומדת על שלה בעולם הזה. מספיק לקרוא טוקבקים של כל פיפס שעוסק בנשים כדי להבין שזה מאיים על גברים וכל החברה מתוכננת להבהיר לך שאם את רוצה להתחתן כדאי לך לסתום את הפה שלך ושבפוליטיקה, עם כל הכבוד, את לא מבינה. אבל אני באופן אישי רוצה להאמין שיש גם גברים אחרים. ויודעת שיש. ורוצה למצוא אחד. רוצה למצוא אחד שכשאני עומדת על במה ונושאת את אחד מהנאומים שלי על זכויות נשים, על התעללות בילדים ועל שיפור מערכת המשפט הוא לא יצקצק אלא בלב שלם ימחא כפיים הכי חזק מכולם ויגיד "כל הכבוד" וגם יתכוון לזה. כי אני רוצה שינוי ומתכוונת ללכת עם דברים עד הסוף.

ישבתי בבית ורציתי הכל מהעולם הזה ומישהי שהוכיחה לי שזה אפשרי מתה פתאום. בכיתי על מגי. כי גם אם אני לא חולקת איתה את הדעות, אני חולקת איתה את הרצון הבסיסי שיהיו לי את כל האפשרויות בעולם. והעובדה שעדיין אין לנשים את כל האפשרויות, תמיד ובכל מקום – זו סיבה מצוינת עבורי לבכות.