בקרוב נסגור את מוסד הנשיאות

לפני כמה ימים קראתי שמתארגנת יוזמה לקידום בחירה של אישה לתפקיד נשיאת המדינה. ראשית, ברור שאני מברכת על היוזמה ובטוחה שיש בארץ אישה שמסוגלת להביא כבוד, ממלכתיות וייצוגיות לתפקיד, להוות השראה ולהיות מודל לחיקוי, ומי ששמעה אותי השבוע זועקת "עדה יונת!" שתדע שזה בהקשר הזה ולא אחר. כמו כן, בשלב הזה, גם ילדה בת שש עשרה בהריון לא מתוכנן ובלי בגרות תכבד את כולנו יותר מאותו אדון נקלה שהמיט עלינו קלון וחרפה, הביך אותנו בכל העולם ועורר גועל ושאט נפש באופן כללי, ואני לא אנקוב בשם המפורש – אבל ברור שאני לא מתכוונת למר שמעון פרס.

אבל מעבר לתמיכה ביוזמה היפה הזאת, התגנבה גם מחשבה לא נעימה לקלחת שהיא הראש שלי, והיא שמרגע שתעמוד אישה בראש מוסד הנשיאות יגיחו פתאום מכל החורים יפי הנפש ה"אובייקטיבים" ויתבעו לבטל את המוסד הזה. הם יגידו שהוא מיותר, שאין לו השפעה ממשית, שהוא אוכל מעוגת התקציב ובכל הטיעונים האלו הם ייזכרו פתאום רק כשתעמוד בראשו מישהי, ואפילו אם היא תעשה עבודה מצוינת. והניחוש הפסימי הזה שלי נובע מתובנה שהגעתי אליה במהלך עבודתי לפני שנים באפריקה ובמהלך טיולים שעשיתי במגוון גדול של מדינות ביבשת המופלאה הזאת.

אישה היא "קצת דומה לחמור"

אפריקה היא מקום תמוה שבו הזמן עצר מלכת וקפץ קדימה בעת ובעונה אחת ואנשים עומדים על גבעה לבושים באזור חלציים, רועים עיזים וצועקים על החברה שלהם בטלפון הנייד. יש שם ראשוניות וגולמיות שעושות דברים לברורים יותר. בטנזניה בשולי הכביש ראיתי נשים סוחבות על ראשן עצי הסקה בכמות מבהילה. לפעמים גזע כרות שלם. פעם ראיתי אישה מאזנת על הראש חלק אחורי של פרה עטוף ביריעת פלסטיק. חבית סולר. שלושה שטיחים או צמיג של רכב. לא שמעו שם על סרגל מאמצים ולא שמעו שם שבממוצע אישה חלשה יותר פיזית מגבר. אף אחד לא סיפר להן. שאלתי גבר אחד למה הנשים סוחבות ככה והגברים שהם יותר חזקים לא עוזרים. אז מסתבר שזו השפלה לגבר טנזני לסחוב דברים כבדים, זה אומר שאשתו לא עושה את העבודה שלה ושהוא לא משתלט עליה. וגם נאמר לי שאישה היא "קצת דומה לחמור" שהתפקיד שלה זה לסחוב ושאם היא עקשנית צריך להרביץ לה קצת. שתשתכנע.

החזיר את הכבוד למוסד הנשיאות. שמעון פרס (צילום: דיוויד שנקבון)

במסעות שלי נסעתי אלפי קילומטרים ודיברתי עם מאות ואלפי אנשים. גיליתי שבאזור מסוים הגברים מעבדים את השדות והנשים רועות את העיזים. להתעסק בבהמות מסריחות שמחרבנות כל הזמן זו לא עבודה של גבר. הגבר מביא לחם! אבל אם נוסעים עוד שלוש מאות קילומטרים מגלים חברה שבה הנשים מעבדות את השדות והגברים רועים את הצאן. למה? כי גבר, זה לא מכבודו לעבוד בבוץ, והעיזים הם הנכס החשוב של המשפחה ורק גבר יכול להיות אחראי על ענין כל כך חשוב. בחברות בהן נשים בונות את הבתים וגברים יוצאים לדוג, דיג הוא המלאכה היוקרתית שיש אתוס גבורה בצידה. בחברה שבה זה הפוך – בניית הבית היא אדריכלות מפוארת ששרים עליה שירים ויש לה משמעות פאלית, ולהתעסק עם דגים זה מסריח והטלת רשתות היא עבודה לבנות. בחברות שבהן גברים צדים חזיר יבלות בחנית הם שרים כל הלילה, מתמרחים בדם ומקפצים בתחתונים, ובחברות בהן נשים טומנות פחים ומלכודות – יושב גבר ליד המדורה, אוכל שוק חזיר ברוטב ומושך בכתפיים, כי בסך הכל לטמון מלכודת זה עבודה למטומטמים. הטעם של החזיר הוא אותו הטעם. התוצאה הסופית היא אותה תוצאה, יש אוכל על השולחן והבטן מלאה, אבל ההישג הוא פחות כי אישה השיגה אותו.

בכל גבר יש רני רהב קטן שעושה לו יחסי ציבור

בהישגים של נשים אין זוהר. לא שרים עליהן שירים ולא מספרים עליהן אגדות. ושלא נשלה את עצמינו לרגע שזה לא קשור אלינו כי אנחנו לא צדות, או אוכלות רק כשר או צמחוניות. כולנו מכירות היטב את הזלזול שנלווה להישגים שאנחנו משיגות, את הביקורת על הדרך ולא על התוצאה, ואת הפרמטרים ה"אובייקטיביים" ששמורים רק לנו. כשגברים ונשים עושים בדיוק אותה מלאכה ומשיגים את אותם הישגים – הגברים שווים יותר, כי יש להם יחסי ציבור טובים יותר.

נדמה שכמעט בכל גבר יש בילט-אין מן רני רהב קטן (אולי החברה מתקינה אותו, אולי הוא גנטי) שמספר לו כמה הוא נפלא ובתורו, בביטחון עצמי גדול, הגברים מספרים את זה גם אחד לשני וגם לנו, הנשים. שמה שהם עושים יותר טוב, יותר מפואר ויותר נחשב ואם גם את יכולה, אז זה רק כי אופס, התפלק לך. אישה מבשלת במטבח לילדים שלא יהיו רעבים, אבל גבר הוא שף. אישה מקומה בבית והיא בונה אותו מבוץ וצואת חיות אבל כשגבר בונה אותו, ראבק! הוא ארכיטקט. אישה שתופסת חזיר תפסה חזיר מטומטם שנפל למלכודת, אבל הגבר שצד חזיר הוא חכם כי הוא הצליח לגבור על החיה הערמומית. הגברים שווים יותר והיוקרה תרגמה את עצמה גם למשכורות.

אני מרשה לעצמי לתמוך במינוי של אישה לנשיאה. כי הגיע הזמן, כי היו לנו רק גברים, כי גם אישה יכולה וכי יש המון נשים מוכשרות, מופלאות וחכמות, וכי לא יזיק לנו מודל לחיקוי נשי. הפחד היחיד שלי הוא שברגע שתגיע לשם אישה פתאום יחליטו שהמוסד הזה הרי מיותר ויקר ורק ייצוגי, והמניעים לא יהיו כשרים כפי שיציגו אותם וינסו לבלבל אותנו עם יחסי ציבור ופופוליזם, ואני מפחדת שנשכח שלחזיר יש תמיד אותו טעם.