רצח הילדות בדרום: שילוב של אטימות וסטריאוטיפיות

קשה לתאר כמה כוח, אנרגיה, קושי ואומץ נדרשים לאישה בדואית כדי לגשת לתחנת המשטרה ולהגיש תלונה נגד בעלה (לשעבר). הקושי נובע מכך שהיא בדרך כלל אינה דוברת עברית ובמשטרה אין די דוברי ערבית, ומכך שאין תחבורה ציבורית סדירה ובכפרים הבדואים בדרך כלל אין תחנות משטרה, ומכך שאין תמיכה באישה שמתלוננת נגד בעלה. אבל זה קרה. האישה הלכה והגישה תלונה במשטרה ואפילו התריעה שיש חשש לחיי הילדות. ומה קרה? אופס. המשטרה לא עשתה דבר ועכשיו הילדות כבר מתות. נרצחו

אז כמה קושי, כאב, אטימות וסטריאוטיפיות יש בסיפור הזה? כי כשהיא כבר הגישה את התלונה, בגלל כל הקשיים שזה עתה נאמרו – במשטרה היו צריכים לעזוב הכול וללכת לטפל בתלונה ולהגן על הילדות. אבל זה לא נעשה. נכון, המשטרה אינה אחראית לרצח. הרוצח אחראי לרצח. אבל בידי המשטרה היה המפתח למנוע את הרצח הזה. כי הם ידעו שהוא הולך להתבצע.

בדואים בתחתית הסולם 

אז על מה זה יושב? זה יושב על כך שבחברה שלנו הבדואים נמצאים בתחתית הסולם החברתי. הם העניים ביותר, הנידחים ביותר, הכי פחות משכילים. הדימוי שלהם מקושר לפשע, שוד קרקעות המדינה, ריבוי נשים, פרימיטיביות. היהודים שבינינו בקושי פגשו בדואי בחיים. ועכשיו בואו נחשוב על האישה הבדואית, שהיא נמצאת עוד יותר נמוך בסולם החברתי. היא כלואה בתוך חברה מסורתית מאוד, היא נחשבת לרכוש הגבר – האבא, האח, הבעל, הבן. אין לה עצמאות כלכלית, לעיתים היא נמצאת במערכת משפחתית מרובת נשים, היא גרה ביישוב ללא תשתיות, בלי אמצעי תחבורה ציבורית זמינים. העברית שלה גרועה ולכן היכולת שלה לתקשר עם העולם החיצוני בכלל ועם הרשויות היא מאוד מוגבלת עד בלתי אפשרית.

דו"ח של עמותת 'איתך-מעכי – משפטניות למען צדק חברתי' שהוגש לכנסת לפני שנה הציף לראשונה נתונים על אלימות נגד נשים בחברה הבדואית. הדו"ח חושף, בין השאר, את חוסר הנגישות של המוסדות לנשים שסובלות מאלימות. כלומר: לא די בכך שרבות הנשים הבדואיות סובלות מאלימות, הן לא מקבלות מענה מהמוסדות הרלוונטיים. המשטרה אינה נגישה משום שאין די תחנות בכפרים הבדואים וגם משום שאין די שוטרים דוברי ערבית שישמעו את התלונות.

לשכות הרווחה אינן נגישות משום שהן בבאר שבע וכאמור אישה בדואית לא תיסע לבדה לבאר שבע, כי אין תחבורה ציבורית וכי היא רכוש הגבר והוא לא מאפשר לה לצאת לבד העירה. בנוסף אין מספיק שירותי רווחה דוברי ערבית, אז גם אם היא תצליח להגיע – לא יהיה מי שישמע אותה.

ולכן, על הרקע הזה, אין זה פלא שהמשטרה לא טיפלה בתלונה שהגיעה. ועכשיו שתי ילדות נרצחו. המפכ"ל יוחנן דנינו הודיע שיקים וועדת חקירה לבדוק מה קרה. אז אני מאוד מקווה שוועדת החקירה הזאת לא תתמקד במיקרו. שהיא לא תבדוק רק את שרשרת האירועים הקונקרטית סביב המקרה הזה ושלא תמצא לבסוף את היומנאי אשם והוא יינזף וכולם יוכלו אז לחזור חזרה לשגרה. כי אם זה יקרה, אין ספק שהאירוע הבא יסתיים בדיוק באותה הדרך ומותן של שתי הילדות הפעוטות היה לשווא.

מה צריך להשתנות? 

כדי שמותן של שתי הילדות לא יהיה לשווא צריכים להתרחש כמה דברים:

1. על המוסדות – המשטרה, הביטוח הלאומי ושירותי הרווחה – ללמוד לעומק את הדוח של ארגון איתך-מעכי, את הנתונים ולשמוע את המומחיות ועובדות השטח בנושא.

2. צריכים להקים נקודות משטרה ונקודות רווחה דוברי ערבית ביישובים הבדואים

3. תוכניות השיקום – כמו תוכנית פראוור ליישוב הבדואים – צריכות להיות רגישות מגדרית ולקחת בחשבון את המורכבות של מקומה של האישה בחברה מסורתית ואת המחירים הכבדים שהיא משלמת.

4. צריכה להיות הסברה וחינוך בקרב החברה הבדואית.

5. הממסד צריך להכיר בחשיבותן ומקומן של עמותות ונשים מנהיגות מקרב הקהילה הבדואית שיכולות להוביל תהליכים בצורה רגישה ונגישה לקהילה.