שוויון בנישואין? קודם הזכות לחיים ולביטחון

שמי מאור הוימן, אני בן 28 מבאר שבע, סטודנט שנה ג' לתקשורת במכללת ספיר, הומו אקטיביסט ופעיל בארגונים שונים של הקהילה הגאה. לאחרונה אני מסתובב בתחושה לא נוחה שכל מה שהקהילה צריכה על מנת ליצור תחושת אחדות – זה אויב משותף.

בשבועות האחרונים מתמלאות הרשתות החברתיות בהתקפות מוצדקות של חברי הקהילה הלהט"בית נגד חברי כנסת ושרים, שמכשילים בזו אחר זו הצעות חוק שבאות להבטיח זכויות לקהילה הגאה. הקמפיין של החלפת תמונת הפרופיל לסמל השוויון בנישואין (סמל שווה לבן על רקע כחול), הכרזת מלחמה של גל אוחובסקי על מתנגדי השוויון, ההפגנה המתוכננת למוצ"ש הקרוב בת"א נגד ההומופוביה בממשלה – המאבק לשוויון צריך להיות נחלתו של כל אדם נאור, בין אם הוא שייך לקהילה ובין אם לאו. על מנת לחזק את התחושה הזו נעשה שימוש בשרי "הבית היהודי", אשר מהווים סמן ימני ושמרני שכולנו אוהבים לשנוא. אין לי כל כוונה להגן על אותם שרים, או להצדיק את פועלם הבזוי, אך לטעמי החיפזון להיאבק באותם בני חושך אשר רק רוצים ברעתנו משכיח מספר שאלות וסוגיות פנימיות שאותן עלינו לברר כקהילה.

ראשית, על מה בדיוק אנחנו נאבקים? כוחות חזקים בקהילה, אשר להם ייצוג בכנסת, יאמרו שמאבק לשוויון משמעו הזכות להקים משפחה עם ילדים. אחרים יאמרו כי המאבק הגאה צריך להתמקד בחינוך הדור הצעיר, בהסברה ובשינוי העמדות בעם. ישנם אלה שמתפללים ליום שבו להיות הומו כבר לא יהיה כזה עניין, ומנגד השואפים להבליט את השוני, את הגיוון והצבעוניות של הקהילה.

צילום: shutterstock

ייתכן שניתן לנהל מאבק במספר חזיתות במקביל, אך ברור שכיום אלה לא פני הדברים. בישראל כמו בעולם כולו דחק המאבק להקמת משפחה את כל שאר המאבקים לתחתית סדר העדיפויות. הדבר מתבטא בשיח, במשאבים המושקעים בו, ומעל לכל בתודעה. ייתכן שמאבק זה הוא חשוב וחיוני, אבל נשאלת השאלה כיצד קרה שכולנו מתרכזים רק בזה והחזיתות האחרות הפכו לזניחות, ברמה שאנו מוכנים לדחות את העיסוק המידי בהן?

התשובה לכך מתחילה בכך שמוסד הנישואין והמשפחה הוא אחד מאבני היסוד של החיים המערביים. התפישה הרווחת במאות האחרונות היא שזהו המתכון לאושר, פסגת שאיפותיהם של רוב בני האדם, והיחידה האנושית הבסיסית ביותר המרכיבה את החברה. מעניין שבחברה הכללית מוסד זה יורד מנכסיו לטובת קידוש האינדיבידואל, ואילו בקהילה הגאה ממשיכים להעלות על נס את השאיפה למשפחה. ייתכן שהדבר קשור בתפישות מיושנות של משפחה ככרטיס כניסה לחברה. אבל ברור שגם ביום שכל להט"בי ישראל יהיו נשואים כדת (או לא) וכדין, עדיין לא נהנה מכל הזכויות ולא נוכל לומר כי מאבקנו הושלם.

ישנם עניינים פחות פוטוגניים אשר מעסיקים מיעוטים מוחלשים מתוך הקהילה הגאה, וראוי שיעלו לסדר היום. לפני הזכות למשפחה ולילדים, עומדת הזכות לחיים ולביטחון. זכות זו הפכה בימינו לפריבילגיה השמורה לגברים, לרוב בעלי אמצעים, שחיים במקום בטוח ואינם חשופים לאיומים בשל נראות שאינה תואמת את כללי המגדר המוכרים. לנשים טרנסיות עדיין מפחיד ומסוכן להסתובב ברחוב. ביסקסואלים, ובפרט ביסקסואליות, סובלות מהטרדות מיניות יותר מכולנו, ומחיקת זהותן נעשית הן מצדם של סטרייטים אך לא פחות גם מצדם של חברי הקהילה. נפלא ומעודד שחלקים הולכים וגדלים מהקהילה כבר אינם חיים בסיכון, אך אין הדבר צריך להוביל לכך שאותם החזקים יאבקו את מאבקיהם שלהם תוך הותרתם של המוחלשים מאחור.

ייתכן שמאבק למען נוהל מתקדם יותר לשינוי מין בישראל יזכה לתמיכה גורפת פחות מהציבור הכללי. ייתכן שטענותיהן של ביסקסואליות ייפלו תחילה על אוזניים ערלות. ומה לציבור היהודי ולהומואים הפלסטינים אשר מבקשים פה מקלט? הטקטיקה הנפוצה יותר כיום היא לטאטא את כל הבעיות הללו אל מתחת לשטיח, באופן אשר מחליש ומפורר את הקהילה, ויוצר סדר עדיפויות מעוות ובלתי שוויוני. החיבוק החם של הציבור הכללי הוא נעים ומחזק, אך עלינו לשים לב שאיננו נחנקים ממנו, ושאין הוא מסמא מעינינו את טובתם של קהלים מוחלשים.