מה מכשיר עיתונאי לראיין ילדה שעברה אונס קבוצתי?

אתמול, שעת פריים טיים, מהדורת החדשות של ערוץ 10, ילדה בת 12 מספרת על האונס שבוצע בה על ידי 15 נערים. הפנים שלה מטושטשות, הקול שלה מעוות, אמא שלה יושבת סמוך אליה. עוד הישג עיתונאי – ראיון בלעדי עם המותקפת בפרשת האונס הנוכחית.

ואנחנו הרי כמהים לשמוע ממנה, מגיבורת הפרשה המדוברת של הימים האחרונים, מבת ה-12 המפורסמת, איך נראה הסיפור מנקודת מבטה. ומעטים הם כלי התקשורת שיגידו "עד כאן, חברים", וימנעו מלהעניק לצופים שלהם הצצה לחיים השבורים של הקרבן, שיודו בפה מלא שהדבר האחרון שהילדה הקטנה צריכה כעת זה ריאיון פולשני ודוחה, בקול צפצפה מגוחך, עם גבר שמכנה את עצמו עיתונאי בתכנית שמכנה את עצמה חדשות.

ולמרות שלא ניתן לזהות אף אחד מהצדדים בריאיון ששודר אמש, עדיין ניתן להבחין שהילדה הקטנה מעניינת את הכתב כשלג דאשתקד. לא חלילה בגלל שהוא אדם רע. פשוט, הוא הגיע לכאן בשביל ההישג, בשביל שיוכלו להבטיח בפרומו שהראיון הראשון שלה שודר בערוץ 10. הוא כאן בשביל לשאול שאלות בקול רם וברור כדי שאנחנו נאזין לתשובות קורעות הלב. אין לו את הרצון והזמן לטפל בילדה. אין לו גם את היכולות, הכישורים לעשות כן. זה לא המקצוע שלו.

וזו בדיוק הנקודה. זה לא המקצוע שלו. מדוע ילדה בת 12, קרבן לאונס קבוצתי, צריכה לדבר עם עיתונאי על מה שעברה? היא צריכה לדבר עם אנשים שהמקצוע שלהם זה לטפל בה, עם אנשים שהשאיפה שלהם תהיה לשקם אותה ולהחזיר את חייה למסלול.

העיתונאית קרן נויבך מקדמת בימים האחרונים יוזמה שתמנע ראיונות עם קטינים נפגעים או פוגעים בכלי התקשורת. הנה קטע מפוסט שפרסמה הבוקר בדף הפייסבוק שלה:

מה הכשיר את העיתונאי, רגיש ככל שהוא חושב שהוא, לדבר ולשאול שאלות ילדה שעברה אונס קבוצתי? אנשי מקצוע ניגשים בחרדת קודש לקורבן מן הסוג הזה, רק מי שהוכשר לדובב אותה מדבר איתה. היא גם לא תעיד בבית המשפט, אולי רק בלשכתו של השופט. אבל בחדר החקירות של העיתונות החופשית, בשם זכות של מי בכלל לדעת, היא תישאל על מה שעברה, היא תתפרק ותישבר ותבכה מול המצלמה והרייטינג ירקיע שחקים והעורך יטפח בשביעות רצון על כתפו של הכתב שהביא את הריאיון ואף אחד מהם, לא יהיה שם בבוקר למחרת ובחודש הבא ובשנה הבאה כדי לאסוף את השברים שנותרו מן הנפש המעונה שלה ושל בני המשפחה שלה. 

נדרשת כאן החלטה אמיצה של כלי התקשורת, לא מראיינים קטינים המעורבים בתקיפה מינית. לא קורבן וגם לא תוקף. כדי לא לייצר את הקרב הנורא על דעת הקהל עוד בטרם החל המשפט ובמהלכו. ואתם יודעים מה, עם כל הכבוד לחופש העיתונות ולחופש הביטוי, אם העיתונות לא מסוגלת לעמוד בעצמה בכלל הזה, נדרשת כאן חקיקה.

נויבך טוענת בעצם שעדיף היה שהעיתונות תאמץ לעצמה קודים מוסריים לפיהם לא מראיינים קטינים המעורבים בפרשות מהסוג הזה. אבל במציאות בה מתקיימת מלחמה של ממש על כל קורא/צופה/מאזין ואנשי תקשורת שממלאים את מערכות החדשות הם יותר ויותר צעירים תאבי פרסום ונטולי עכבות שמועסקים בשכר עלוב במקום אנשי מקצוע מנוסים ובעלי שיקול דעת, הקוד האתי שנויבך מדברת עליו רחוק מתמיד. ובגלל שכלי התקשורת כנראה לא יגבילו את עצמם, הגיע הזמן להצעת חוק ברורה- אין לפרסם ראיונות עם ילדות שעברו אונס. אין לפרסם ראיונות עם ילדים שביצעו אונס. נקודה. רגע לפני שאתם רצים להגן בחירוף נפש על חופש הביטוי, חשבו שנית- האם כשהגו את "חופש הביטוי" התכוונו ל"חופש הניצול"?

אור סופרנפגעות תקיפה מיניתעיתונותקרן נויבך