מדריך למזכירה הטובה ? מוקדש לשולה זקן

נאמנות היא מילת המפתח. היא חייבת להיות נאמנה. ככל שתהיה נאמנה יותר, כך תחשב לטובה יותר. וככל שתגלה נאמנות לאורך זמן, כך תחזיק מעמד יותר זמן. וזו כמובן חייבת להיות אישה, אף פעם לא גבר.

זוהי המזכירה, מזכירתו של הבוס. וככל שהבוס בכיר יותר, כך הוא מקרין לה תחושה שגם היא בכירה וחשובה יותר. ככל שהוא נושא בתואר נחשב יותר, כך גם היא נחשבת יותר. ככל שהוא נבחר ציבור, ממלא משרה, בעל עוצמה, כוח, השפעה, מחוברות, שם, פרסום – ככל שהוא ניחן במעמד הנישא הזה, כך עולות הדרישות שלו ממזכירתו, כך עולה הצורך והדרישה בנאמנות מוחלטת והיא, מצידה, מרגישה חשובה יותר. וככל שהוא הצליח לזהות את המזכירה המושלמת בשלב מוקדם של הקריירה שלו, וככל שהיא הצליחה לאמץ לעצמה את כל התכונות וההתנהגויות הנדרשות לתפקיד, כך גדלים סיכוייה להתקדם ביחד איתו למשרות הרמות שמחכות לו במעלה הסולם.

אלה הם הקווים לדמותה של המזכירה המושלמת של הבוס החשוב:

היא צריכה להיות שם תמיד לפניו במשרד. היא צריכה לשנן את הלכי הרוח שלו בבוקר, להסיר מכשולים, לדאוג שיהיה שם הקפה שהוא אוהב, העיתון שהוא נוהג לקרוא, וכמובן לוודא שרשימת המשימות מאתמול כבר בביצוע.

 

אהוד אולמרט טס לחו"ל, שולה זקן משלמת על כרטיס

שולה זקן הורשעה משום שנשכבה על הגדר עבור אהוד אולמרט. בהרבה מובנים, זקן היא האישה המושלמת, שמוכנה בשמחה לעשות את העבודה השחורה עבור הגבר שמעליה, וגם לשלם את המחיר על עוונותיו

לטור המלא

 

כדאי לה לדעת לאבחן את מצב הרוח שלו במבט חטוף. לדעת מה בדיוק הוא צריך בלי שידבר. לדעת איזו שיחת טלפון להעביר לו ואת מי לחסום, מתי ימי ההולדת של הילדים, של האישה. להבין את מי לטפח, ואת מי להרחיק. לדעת טוב ממנו ואפילו טוב יותר מאשתו מתי בדיוק הוא אוהב לאכול, מה חביב עליו, מתי הוא צריך חופש, איך לשמור עליו.

היא צריכה להיות קנאית לפרטיות שלו ולעולם לא להסגיר פרטים אינטימיים, ויחד עם זאת לזהות את האינטרסים שלו ולשמור עליהם. היא חייבת להפוך את עצמה לשומרת סף, כספת, ברזל. ולא לתת לאף אחד לחדור. היא צריכה לשמור עליו שלא ייפגע. היא תגיד שהוא איננו, תעגל פינות, תכסה, תעלים, שקר לבן כאן, שמירת סודות שם. לפעמים תסייע להסתיר רומן צדדי, לעיתים תכסה על קשרים אסורים, לפעמים זה יגיע למקומות אפורים, לא ממש מוסריים, אולי אפילו על גבול החוקי.

הזהות האישית שלה תלך ותעלם. היא תהפוך להיות "מזכירתו של", "ראש לישכתו של", "יד ימינו של". ככל שהוא ישרוד יותר שנים בתפקידים ציבוריים בכירים, כך תצליח גם היא להתקדם ביחד איתו. ככל שתשאר שם יותר שנים, כך תמחק הזהות שלה לחלוטין והיא תהיה מזוהה רק איתו, עם האינטרסים שלו, עם התפקיד שלו. שלא תהיה לה טעות, הזהות הזאת הופכת להיות הזהות שלה. לולא השיוך אליו, היא כמעט לא קיימת.

היא טועה לעיתים לחשוב שהכוח בידיה. הרי היא זו שלוחשת על אוזנו של חבר הכנסת, המנכ"ל, יו"ר הדירקטוריון, השר, ראש הממשלה. היא זו שיכולה להיכנס לחדרו בלי לדפוק, היא מסננת את השיחות שלו, שולטת על חלק גדול מהזמן שלו, בקיאה בפרטים בסדר היום שלו, לעיתים קונה פרחים לאישה, מתנות לימי ההולדת של הילדים. היא מאמינה שהוא תלוי בה, שהיא שותפה שלו, שהיא מקבלת החלטות ביחד איתו, מתלבטת יחד איתו. אנשים מחזרים אחריה, מתחנפים אליה, רוצים בקרבתה, מזמינים אותה לאירועים. אבל כל אלה אחיזת עיניים וטעות. היא לא באמת מחליטה, ודעתה לא באמת חשובה והיא לא ממש קובעת. לא בדברים החשובים באמת. כי היחסים האלה לא מבוססים על שוויון, היחסים מבוססים על נאמנות. נאמנות חד-צדדית שלה אליו. היא צריכה להיות נאמנה במאה אחוזים, אין מקום להתלבטות, לא לספק, לא למעידה. והוא מצידו, מעניק לה את תחושת החשיבות שהיא בעצם אשליה.

כי ברגע שעולה חשד קטן ביותר לניגוד אינטרסים, ברגע שטובתה לא חופפת במאה אחוז את טובתו ואת האינטרסים שלו, ברגע שהאינטרס שלו לא עומד בדרגה אחת מעל לשלה, ברגע שהיא עלולה לסכן אפילו קצת את מעמדו – או אז היא תגלה שהיא בסך הכול מזכירה. ובאותו הרגע הכול מתפרק. ואז הכוח היחיד שנותר בידיה הוא הכוח למכור אותו, את הסודות שלו, את השקרים הלבנים, את השקרים, את הסיפורים שעל הגבול. את הדברים האפלים שרק היא ידעה ורק בהם היא יכולה לסחור. וזה כל מה שנשאר משנות הנאמנות הארוכות.