לא מבצע. מלחמה

מלחמות ישראל: מלחמת העצמאות, מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה, מלחמת לבנון השנייה.

מבצעים צבאיים: מבצע ליטאני, מבצעי רצועת הבטחון, האינתיפאדה הראשונה, האינתיפאדה השנייה, מבצע חומת מגן, מבצע דין וחשבון, מבצע ענבי זעם, מבצע עופרת יצוקה, מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן.

ההבדל בין "מבצע צבאי", "מערכה צבאית" לבין מלחמה מטושטש. להגדרת המלחמה יש היבטים תקציביים וחובה לפצות את האזרחים בעקבות הפסדים שנוצרו. ולכן יש למדינה אינטרס שלא להגדיר את הפעולה הצבאית הזאת כמלחמה.

ראש הממשלה, שר הביטחון וגם הרמטכ"ל חוזרים ומשבחים בכל הופעה תקשורתית שלהם את התנהגות האזרחים. כמה העורף איתן וחזק. הם מחמיאים לנו, האזרחים, ומכבירים מילים על החוסן אבל הסיטואציה שנוצרה כאן היא אבסורדית. המבצע הצבאי הזה לא מתרחש רק אי שם בפאתי עזה, והוא משפיע באופן ישיר על החיים שלנו. ולכן המחמאות והמילים הטובות הן חשובות, אבל לצידן צריך גם לתת מענה לשיבוש הדרמתי בחיים.

קודם כל יש לדון בהיבט החרדה. רובנו חרדים כמצב נתון. העצבים חשופים, המתח גדול. אצל חלקנו החרדה קונקרטית, ואנחנו חרדים לחיילים, בני משפחתנו, שמשתתפים עכשיו בלחימה. אחרים פשוט חרדים מירי הרקטות שאינו מבחין בין המטרות, מהאזעקות הפתאומיות, ממה שיכול להתרחש. לחרדה הזאת יש השפעה משמעותית עלינו ואנחנו חיים בתוכה.

הורים חוששים להשאיר את הילדים לבדם בבית שמא תהיה אזעקה ולא יהיה מי שירגיע אותם, ובתקופת החופש הגדול, כשהקייטנות כבר לקראת סיום, מדובר בנטל עצום על המשפחות. במצב ביטחוני-צבאי מתוח אין לאף אחד חשק לצאת מהבית ממילא, ולכן מטבע הדברים יש פגיעה קשה בכלכלה. מי שתכננו חופשות קיץ, מוצאים את עצמם מבטלים אותן. קשה לנהל "שיגרת חירום". קשה לנהל שיגרה בכלל בסיטואציה כל כך שבירה ומסוכנת.

כמובן שכל תושבי הדרום, ברצועה ההולכת ומתרחבת שנקראית "עוטף עזה" נמצאים בסיטואציה ביטחונית קשה יותר ואינטנסיבית יותר. שם אי אפשר כלל לדבר על חיי שיגרה. אבל כשלא מכריזים על אירוע כמלחמה, כל סימני השאלה הללו לא זוכים למענה.

מדינה שההיסטוריה שלה מורכבת משורה כל כך ארוכה של מלחמות ומבצעים צבאיים, מן הראוי שתהיה ערוכה לתת מענה לקשיים. אפשר לצפות ואף לדרוש שמדינה שהייתה מעורבת ב-7 מלחמות ועוד בעשרה מבצעים צבאיים משמעותיים, תהיה ממוקדת יותר במתן סיוע לאזרחים, כחלק מהמערך המלחמתי. במצב שבו העורף הוא חזית, אי אפשר לעשות את ההפרדה בין הטיפול בענייני ביטחון, לבין הצורך לתת מענה משמעותי לאוכלוסיה האזרחית. וכמה חבל שאנחנו מדינה שבה כל השרים שלה רואים בעיסוק הביטחוני את פיסגת הקריירה שלהם,  ואף אחד לא מתנדב לעסוק בעורף. אף אחד מהעוסקים בעניינים הביטחוניים לא רואה את האוכלוסייה האזרחית כמרכז עיסוקו. כי זה פחות נוצץ, פחות יוקרתי, פחות נחשב.

וכמה מילים על ענייני מגדר: כשקובעי המדיניות הם גברים, כשמי שמנהל את המבצע הצבאי הם גברים, כשעיני כולנו נשואות למה שקורה שם בעזה ולכוחות הנלחמים, כשהתמונות מתוך החמ"ל הם תמונות של גברים – אין פלא שאיש מהם אינו חושב על מה שבאמת קורה בעורף. אין פלא שאף אחד לא חושב על החרדה, והפחד, והדאגה לילדים, והחשש להשאיר אותם בבית, והעסקים הקטנים הקורסים, והקושי ללכת לעבודה, והקושי העוד יותר גדול באמת להתרכז בעבודה. כשכל השרים וראשי האופוזיציה מתייצבים כאיש אחד ותומכים במהלכים הצבאיים, אפשר לצפות שמישהו ישמיע גם את קולו של העורף. כי המערכה הצבאית תסתיים בקרוב, אבל העורף הפצוע יישאר כאן והעורף הפצוע זה אנחנו.

אפשר וצריך לצפות ממדינה שכל חייה הם כניסה ויציאה ממלחמות וממבצעים צבאיים שתהיה קשובה יותר, ערוכה יותר, ויעילה יותר במתן מענה למצוקות העורף. כרגע המנגנון לעשות את זה הוא להכריז על המצב הביטחוני הזה כעל מלחמה.