צוק איתן: מה הפסדנו במלחמה?

הפסדנו במלחמה הזאת. הפסדנו בה לאט ובזהירות. הפסדנו בה כל יום יותר ויותר. הפסדנו בה לא בדיעבד אלא במהלכה, לא כמערכה שלמה אלא ברגעים ספציפיים, בשניות בודדות בהן היה ברור שאיבדנו הרבה יותר משהרווחנו.

הפסדנו כש- 3% של אנשים קיצוניים, אלימים ותאבי מוות הפכו פתאום לקונצנזוס, כשאיחולי מוות לכל עובר אורח הפכו לדבר שבשגרה. הפסדנו כשאנשים הגיעו עם אלות לכיכר הבימה כדי "לפרק" כל מי שהעז לחשוב קצת אחרת. הפסדנו כשאנשים קיללו, איימו, היכו, התבהמו, נגעו בקרקעית, התפלשו בסחי של אמירות נאצה נבזיות, איבדו את עצמם לדעת תחת ערימות של גזענות ושנאת האחר. הפסדנו כשהפסקנו לראות בני אדם והתחלנו לראות גושים- שמאלנים, ערבים, ימניים… הפסדנו כשקבענו שהשמאלנים כולם הם בוגדים, כשהערבים כולם הם בני מוות, כשהימניים כולם הם פאשיסטיים מתלהמים, הפסדנו כשהשיח בינינו נעלם ובמקומו הופיע הרצון לרצוח, למחוק, להשמיד, למגר, להדיר, לפצוע, להגלות קבוצות שלמות של אנשים.

הפסדנו כשגם אנשים "נורמאליים" הסתכלו באדישות על תמונות של ילדים בני שלוש ערופי ראש בבגדים קרועים ומלאי דם. הפסדנו כשגם אלה המכנים את עצמם "שוחרי שלום" מצאו את עצמם עושים תעדוף למוות, מקבלים על עצמם את האמירה השקרית שהילדים שלהם צריכים למות כדי שהילדים שלנו יחיו ולא מתרעמים על העובדה שמישהו בכלל חייב למות, שזה או אנחנו או הם.

הפסדנו במלחמה הזאת כשגילינו עד כמה המנהרות ארוכות ומושקעות. פוצצנו אותן ובכל זאת הפסדנו כי פתאום נפל לנו האסימון עד כמה האויב שונא אותנו, כמה יצירתי וחכם הוא ובעיקר עד כמה הוא נחוש וכמה אין סיכוי שהוא ירים ידיים ויסכים לחיות בתנאים שהצבנו לו. הפסדנו כי פתאום זה היכה בנו – אם נגן על השמיים באמצעות כיפת ברזל, הוא יגיע מתחת לאדמה במנהרות. אם נפוצץ את המנהרות, יוולדו מנהרות חדשות, אם נסגור את המעברים, יווצרו דרכים עקיפות, אם נבצע חיסולים ממוקדים, נקבל אחרי שנה שורה חדשה של אנשים שאין להם שום דבר להפסיד אבל יש בהם הרבה שנאה וכאב.

ובמקום להסיק מכך שחייבת להיות דרך אחרת, פתרון אחר לאבסורד הזה, התחזקה אצלנו התחושה שסכסוך הדמים הזה יימשך עד יומנו האחרון. בעצם, גרוע מכך: השתכנענו סופית שהילדים שלנו והילדים של הילדים שלנו והילדים של הילדים של הילדים שלנו יאלצו לחיות כך את חייהם, עם עין פקוחה ונשק דרוך. זו עוד נקודה שהפסדנו בה.

הפסדנו כי אנחנו מיואשים יותר משהיינו אי פעם, כי ברור לנו שהאמירה "הלוואי שהוא יהיה החייל ההרוג האחרון" היא קשקוש, כי אנחנו כבר יכולים להכין את חלקת הקבר הבאה, כבר יכולים להכשיר את קצין הנפגעים הבא בידיעה חד משמעית שתמיד תהיה לו עבודה, שהג'וב שלו יהיה מבוקש לנצח. הפסדנו כי אנחנו מלאי כעס ופחד אבל נטולי תקווה, כי אנחנו רואים מנהרה אבל לא רואים את האור בקצה שלה, כי אנחנו כבר לא מאמינים שאפשר בכלל אי פעם לצאת מהלופ הזה.

הפסדנו כשאמו של החייל דניאל פומרנץ ז"ל מתראיינת לחדשות 2 ואומרת "ידעתי שזה יקרה יום אחד. לא הרגשתי, פשוט ידעתי". אנחנו מפסידים בכל פעם שאמהות מביאות ילד לעולם ויודעות עמוק בפנים שגורלו נחרץ ושהוא כאן לזמן שאול, 20 שנה פחות או יותר. הפסדנו בשנייה שקיבלנו את זה בהבנה, במשיכת כתפיים של השלמה, בהנהון חרישי של אין ברירה.

הפסדנו כשפלטנו באינסטינקטיביות אנחת רווחה כששמענו שקצין צה"ל החטוף בעצם איננו חטוף כי אם נהרג. הפסדנו בשנייה שהצלחנו להגיע למצב בו אנחנו מעדיפים חייל מת מחייל חי, הפסדנו ברגע שבו תרחיש האימה הגדול ביותר איננו המוות.

הפסדנו כשאנשים הביעו צער על חזרתו של גלעד שליט, שהצטערו על "העסקה", שלהחזיר חייל לביתו בריא ושלם הפכה לסוגיה של "עד כמה מגיע לחייל הזה מגיע לחזור לביתו" כשהשבה של לוחם צה"ל למשפחתו הפכה ממובן מאליו לדיון מצמרר.

הפסדנו כי תושבי הדרום לא חיו בשלווה לפני צוק איתן ולא יחיו בשלווה אחריו. הפסדנו כי החמאס עדיין פה, אולי מוכה וחבול אבל עדיין נושם. הפסדנו כי מהריסות עזה יקום יום אחד ארגון אחר עם שם אחר אבל עם אותה שנאה. הפסדנו כי אנחנו עוד נשוב לעזה, כי היה "עזה 1" והיה "עזה 2" והיה "עזה 3" ויהיה גם "עזה 4". הפסדנו כי בעצם המלחמה הזו לא הסתיימה באמת. אנחנו רק בהפסקת אש של כמה חודשים, שנה, שנתיים. מתישהו יתחדשו הקרבות, ידיים רחומות ודואבות יקברו פנים יפות וגוף צעיר ויזמזמו איזה שיר נוגה שנכתב במלחמת העצמאות או ששת הימים או הכיפורים או לבנון. הפסדנו כי אנחנו בדיוק באותה נקודה, רק עם קברים חדשים.

הפסדנו כי יש למעלה מ-1800 הרוגים בעזה, למעלה מ-10,000 פצועים וכרבע מהאוכלוסייה נותרה ללא קורת גג. הפסדנו כי "נלחמנו בשטח בנוי וצפוף", "חמאס משתמש בילדים שלו כמגן אנושי" ו"במלחמות תמיד נפגעים גם חפים מפשע" הן לא תשובות מספקות למספרים הבלתי נתפסים האלה. הפסדנו כי אנחנו יכולים לומר אותן לעצמנו אבל לא יכולים למכור אותן לעולם שם בחוץ שלא מקבל את מנת החדשות היומית שלו מרוני דניאל.

הפסדנו כי כרגע אין בעזה חשמל, אין ביוב, אין אוכל והמערכת הרפואית בקריסה. הפסדנו כי בעת קריאת שורות אלו אנחנו עדיין אדישים, כי אנחנו כבר לא מרגישים שום כאב או חמלה לבני אדם אחרים, כי אנחנו ממשיכים למלמל לעצמנו, במקרה הטוב, את אחת משלוש התשובות המוכרות לעייפה. במקרה הרע נאמר "מגיע להם". הפסדנו כי הפכנו לקהי חושים. הפסדנו כי הפכנו לבני אדם קצת פחות טובים, הפסדנו כי הפכנו לקצת פחות בני אדם.

אור סופרמלחמהצוק איתן