מורל ומחמוד: החתונה הכי מוצדקת בחיי

לפני שעתיים חזרתי מהחתונה של מורל מלכה ומחמוד מנסור, נו, אתם יודעים, החתונה של היהודיה ההיא עם הערבי ההוא שהציתה את המדינה בעשרת הימים האחרונים, החתונה בה, סביר להניח, מספר האנשים מחוץ לאולם היה גדול יותר ממספר האנשים באולם עצמו.

זו החתונה הראשונה שהגעתי אליה בלי להכיר את החתן והכלה כלל, בלי שיהיה לי שמץ של מושג מיהי מורל ומיהו מחמוד ומה עשו בחייהם, למעט הפרטים היבשים שסיפרו בכלי התקשורת. זו החתונה הראשונה שהגעתי אליה בלי לקבל הזמנה מעוצבת המודפסת על נייר ססגוני. את ההזמנה לחתונה של מורל ומחמוד קיבלתי בסטטוס בפייסבוק שקרא לאנשים להתייצב להפגנת-נגד מול ארגון להב"ה שהגיע למחות על מה שהם מכנים התבוללות.

אם ההיכרות שלי עם בני הזוג קלה ושטחית- ומרבית החתונות שדרכתי בהן היו כאלה- חתונה מבחינתי היא צ'ק על סך 300 שקלים פלוס ערב מבוזבז. החתונה של מורל ומחמוד, בלי צ'ק אבל בהחלט עם ערב "מבוזבז", הייתה אחת מהמוצדקות שכף רגלי דרכה בהן אי פעם.

מדינת חלם אישרה את ההפגנה של להבה בשם "חופש הביטוי" כי הרי ברור שחופש הביטוי כולל גם הגעה לאירועים פרטיים שאינך רצוי בהם אך ורק בשביל להפריע לחוגגים. על האישור המופרך הזה שמעתי בבוקר. לקראת הערב חזרתי מהעבודה והחלטתי שאת הערב הזה אני אבלה בחתונה בראשון לציון, בלי בגדים יפים ובלי אוכל אבל עם שלטים שנכתבו בחופזה, סוכריות טופי צבעוניות והרבה אמונה.

למה הגעתי?

כדי להראות למוזמני האירוע הזה שהיו ברובם ערבים שיש בינינו גם כאלה שלא מפרשים יהדות כגזענות עלובה, שיש בינינו גם כאלה שלא חושבים ש"מוות לערבים" זו סיסמא מוצלחת, שלא רואים בהם אויבים. הגעתי כדי שלא יעשו את הטעות הרווחת הזו שאנחנו עושים, לצערי, כל הזמן- לראות בנו גוש אחד של בני אדם שמחזיקים באמונות, תפיסות עולם וערכים זהים, הר של פאשיסטים שמתייחסים אליהם כאל תתי אדם, שיבינו שלא כולנו בנצי גופשטיין ושהאיש הזה מפחיד ומכעיס ומבייש את חלקנו ושיש מי שמתנגד לפעולות של ארגון להב"ה. הגעתי כדי להתנגד וכדי שיראו את ההתנגדות הזו.

הגעתי כי זכותה של מורל או נעמי או שירה או דנה להתחתן עם מי שבא לה. הזוגיות שלה לגיטימית עם גבר או אישה, ערבי או סיני, מוסלמי או הינדי, מהעיר או מהכפר, עולה חדש או יליד הארץ או תושב גלקסיה אחרת. הזוגיות שלה לגיטימית כי כל זוגיות מבחירה שאיננה פוגענית (קטינים, חתונה בכפייה וכו') היא לגיטימית. זכותה של מורל לאהוב את מי שהיא רוצה, זכותה למסד את הקשר עימו, זכותה להביא עימו ילדים לעולם, זכותה לחיות את חייה עימו וכן, זכותה גם לטעות. אלה החיים שלה. הגעתי כדי להבהיר למורל ולמוחמד שיש להם את כל הלגיטימציה בעולם לעשות עם חייהם מה שירצו. הגעתי כי ידעתי שמפגיני להב"ה יהיו רבים יותר וקולניים יותר ורציתי שבין "מוות לערבים" הם ישמעו גם "מברוק עלכי, יא אריס" בגרון ניחר ובמבטא כבד.

והם אכן שמעו אבל חלש, חלש מדי. היינו כמה עשרות מפגינים עם פרחים וחיוכים מול כמה מאות מפגינים עם דגלי ישראל, חולצות עם סמל צהוב ומפחיד והרבה שנאה ואלימות. היינו מיעוט. כל אורח שהגיע לחתונה הזו התקבל בשירה מצד אחד ובקללות מהצד השני. בינינו לבין מפגיני להב"ה הפריד כביש אחד והרבה שוטרים. העבודה שלהם כללה החלטה לא פשוטה- לאיזה צד בעצם שייך המפגין? מזרחים, אנשים שלבשו חולצות של להב"ה, חצאית (לנשים) וכיפה סרוגה/שחורה (לגברים) הופנו בהתאם לסטטיסטיקה להפגנת המחאה על ההתבוללות. היפסטרים, הומואים מוחצנים, נשים עם זרים ונוער מרצ הופנו אוטומטית להפגנת הנגד. אבל אבוי! מה יעשה השוטר הממוצע עם מפגין שהוא גם היפסטר וגם מזרחי? ובכלל, מה יעשה השוטר האומלל עם אורחי החתונה עצמה? איך יחליט מי הגיע לחתונה ומי הגיע בשביל לחבל בה?

לבוש.

למי שלבש בגדי אירועים ניתנה הרשות להמשיך הלאה. מי שנראה בדיוק כמו אורח ממוצע מצד החתן אבל לבש מכנסיים קצרים וטישירט התבקש להתרחק 200 מטרים אחורה. צעיר אחד בלבוש ספורט-אלגנט הצליח לבלבל את השוטר- לאן זה? הוא שאל אותו ונרגע כששמע תשובה מגומגמת במבטא ערבי.

לא תמיד זה עבד. מפגינים מצד אחד חדרו למתחם המפגינים מהצד השני. מפגיני להב"ה חצו את הגבול "המותר" הרבה יותר מפעם אחת, הצליחו להתקדם עוד כמה מטרים במסווה של "שמאלני" או "ערבי שהוזמן לאירוע".

אבל כל מי שהגיע אי פעם להפגנה כזו יודע שהסיכויים לחטוף מכות אינם גדולים בהפגנה עצמה. הדרך חזרה לרכב, לעומת זאת, היא קצת יותר מסוכנת. במקום לחזור לרכב, קפצנו למתחם "חצי חינם" הסמוך. כצפוי, המתחם היה עמוס במפגינים שסיימו לצווח סיסמאות גזעניות והלכו לשתות קולה ולנשנש משהו כי בכל זאת, הצבא צועד על קיבתו.

לקראת סיום אני מפתחת שיחה עם כמה תומכי להב"ה. הם מנסים לברר לאיזה צד של ההפגנה אני שייכת. במקום לענות אני שואלת אותם למה הם באו. "כי אם כל הבנות היהודיות יתחתנו עם ערבים אז לא יהיה המשך לעם היהודי" הם אומרים. לפני שאני מצליחה להשיב שואלת אחת: "מה הרעיון של העוכרי ישראל האלה להביא איתם פרחים?"

"מממ… פרחים זה צבעוני ושמח וחתונה זה צבעוני ושמח אז נראה לי שזה מתאים" אני עונה.

"שמח?! אלה הפרחים על הקבר שלה אחרי שהוא ירצח אותה!".

"למה את בטוחה שהוא ירצח אותה?"

"כי הם כאלה, אלימים"

"מי זה הם?"

"נו… ערבים"

"כולם?"

"כן, כולם. אני, אין לי אמון בהם".

"במי כן יש לך אמון?"

"בך. את יהודייה, נכון?"

"כן"

"אז בך יש לי אמון. אנחנו אפילו יכולות להיות חברות גם אם את שמאלנית. בטח לא נסכים על כלום אבל אנחנו יכולות. לאט לאט אני אשכנע אותך שאני צודקת" (צוחקת).

אחד הבנים בחבורה קוטע את השיחה שלנו- "טוב, אז נרים איתנו כמה כיסאות לפרק?"

"בלי כיסאות!" אני אומרת.

"בלי כיסאות", מסכימה איתי הבחורה, "כיסאות זה טעם רע. אנחנו לא ברברים".

*הפגין, צילם וסייע בהכנת הטור: קובי בכר

אור סופרהתבוללותחתונה