פיגועים וטרור: מספיק עם המשחק לגברים בלבד

אזהרת ספוילר: זו לא תהיה רשימה פופולארית. יאשימו אותי בנאיביות, בהזיות, בחוסר הבנה. אבל אני בכל זאת מסתכנת.

הדברים האלה נכתבים כשברקע מובאים לקבורה ארבעת הרבנים – קורבנות ההתקפה הקשה בבית הכנסת בירושלים. מילים לא יצליחו להביע את הזעזוע מהמעשה האלים הזה של פגיעה באזרחים חפים מפשע. מילים לא יצליחו לתרגם את הרגשות הקשים שעולים אל מול המראות מתוך בית הכנסת.

ומה שהכי נורא הוא ההבנה שהפיגוע הזה הוא רק עוד אחד בשרשרת ארוכה. שהקורבנות האלה הם רק עוד שמות ברשימה הולכת ומתארכת של קורבנות. שהדם שנשפך כאן שוב ישטף ויוטמע בנהרות הדם שכבר זורמים כאן רק כדי לפנות מקום לדם חדש שיבוא וישטוף את הקודם. את הקורבנות האלה יזכרו בני המשפחות שלהם, כי בזכרון הקולקטיבי נצטרך לפנות מקום לקורבנות שעוד יבואו, ויבואו. זו קריאת מציאות, לא יותר. וזו מציאות קורעת.

זירת הפיגוע היום בהר נוף (צילום: רויטרס)

ירושלים סוערת כבר חודשים. סוערת ולא נרגעת, ואני רוצה רגע להסתכל על המצב לא מהמקום של מי התחיל, ומי רצחני יותר ולמי אין נורמות של מוסר. מי מסית ומי יוזם ומי מגיב ומי אחראי ומי אשם ומי התחיל ומי חזק ומי ישלוט. ברור לי שאין תשובה לכל השאלות האלה ואין סיכוי שבעולם – בטח לא עכשיו, כשהכול כל כך מדמם – שתהיה הסכמה לתשובות האלה.

העולם של הגברים: שחור ולבן, מנצח ומפסיד

אבל אני מסתכלת על התמונה ורוצה להציע הסתכלות אחרת, שונה:  זה משחק של גברים.  זה משחק של גברים לא רק משום שהם השחקנים העיקריים כאן. זה משחק של גברים משום שזו פרדיגמה של כוח. זה משחק של גברים משום שזו חשיבה בינארית של אני או אתה, של מנצח ומפסיד.

זה משחק של גברים כי רק הגברים מקבלים את ההחלטות, בשני הצדדים. זה משחק של גברים כי רק הגברים מבצעים את ההחלטות. זה משחק של גברים כי המשחק מתנהל בשפה של כוח. זה משחק של גברים כי ארגז הכלים שמונח לפניהם הוא נשק.

לאחרונה הועלתה ההצעה לאפשר לאזרחים רבים יותר לשאת נשק, לאפשר לשומרים ומאבטחים לקחת את הנשק הביתה. כי כמו שאמר השר לבטחון הפנים: "כשיבוא המחבל הבא, שיהיו שם עוד עיניים עם נשק וזה יחזיר את הבטחון". אבל השר לבטחון הפנים כנראה שוכח את הסטטיסטיקות שהוכיחו שאזרחים, מאבטחים ושומרים שלוקחים את הנשק הביתה, עלולים להשתמש בו בוויכוח הבא עם האישה שלהם וזה קרה לא פעם בעבר. יותר נשק אינו מחזיר את תחושת הבטחון, הוא חושף יותר אנשים ובעיקר נשים לסכנה חדשה. (מציעה בעניין הזה ללמוד את פרויקט האקדח על שולחן המטבח של ארגון אישה לאישה).

אישה לא כקישוט, אישה שמשפיעה על ההחלטה

ולכן די ברור שעוד נשק לא פתר את הבעייה, ויותר כוח לא הרתיע, וצעדים יותר תקיפים ונחרצים לא הביאו לנו את השקט הדרוש. והצד השני, כמו שלמדנו מההתקפה על בית הכנסת או מאירועי הדריסה לא צריך רשיון נשק כדי לצאת למסע הרג. די בגרזן או במכונית או בסכין מטבח. די בכוונה כדי להרוג.

אז נראה שדרוש פה שינוי פרדיגמה. לא עוד נשק ולא רק פתרונות של כוח ולא רק משחק של גברים.

 כל המחקרים מוכיחים שבאופן חברתי (וזה לא נכון לגבי כל אישה ואישה, אז תחסכו ממני את הדוגמאות של מירי רגב וגולדה) לנשים יש יכולות אחרות,  דפוס מחשבה שונה, רעיונות אחרים. כל אלה לא נמצאים שם בחדרים שבהן מתקבלות ההחלטות לנקוט עוד ועוד כוח. ולא, לא מדובר באישה אחת כקישוט (ותסלח לי ציפי לבני חברת הקבינט). כדי שהשינוי יתחולל דרושה מאסה קריטית של שליש נשים לפחות בכל הפורומים המחליטים האלה.

וכשזה לא נמצא שם – בשני הצדדים – כולנו מפסידים. אנחנו מפסידים את האפשרות לשנות את כללי המשחק מן היסוד. אנחנו מפסידים את האפשרות לחשיבה מרעננת. אנחנו מפסידים את האופציה לשנות את הפרדיגמה, לאתגר את ה?עסקים כרגיל ואם רק יהיו לנו אמצעי מיגון והתקפה יותר משוכללים ויקרים הכול יהיה בסדר ונחזיר את ההרתעה.? זה לא יקרה.

אנחנו, כעם שרוצה לחיות, כחברה, כבני אדם, כמדינה: אנחנו מפסידים הזדמנות לשנות את המשחק הזה של הגברים ואת השפה הגברית ואת הכוח שמביא עוד כוח.

לא רק כי לנשים גם מגיע לשבת ליד השולחן, לא רק כי אנחנו מחצית מהאוכלוסיה (וקצת יותר), לא רק כי זו זכותנו בדין ובמוסר. אלא משום שאנחנו יכולות לשנות את הכללים ולנסח כללים חדשים.

ולא הייתה כאן מילה על שלום, או על הסדר, או על פשרה. רק כללים חדשים. ועכשיו.