פוטנציאל הרייטינג של המוות

רחלי פרנקל, אמו של נפתלי פרנקל, אחד משלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בקיץ האחרון, תגיש תכנית טלוויזיה חדשה בערוץ הראשון במהלכה יקראו את פרקי התנ"ך. פרנקל לא צברה שעות משחק מול המצלמה אצל ניסן נתיב/ בית צבי, היא לא צמחה אט אט כעיתונאית, לא עברה בגל"צ ולא פיתחה קשרים חזקים עם בכירים בתעשייה. מה היא כן עשתה? שכלה בן. כמובן, אין נורא מכך אולם מה הקשר בין הגשת תכנית טלוויזיה לקריאת קדיש?

נאווה בוקר היא אלמנתו של תת ניצב ליאור בוקר שנספה באסון הכרמל. היא הייתה ראשונת המתנגדים למדיניות הממשלה בנוגע לטיפול במשפחות השכולות ואופן חקירת האירוע. השבוע, לעומת זאת, היא דווקא נשמעת מאוד מפויסת בנוגע למדיניותו של נתניהו והביקורת שלה עליו התאיידה והפכה לאבק. מפה הדרך לפריימריז של הליכוד קצרה.

קרנית גולדווסר איבדה את בעלה, אודי, באירוע חטיפת שני חיילים בגבול לבנון ב-2006. ביולי 2008, שנתיים אחרי, הוחזרה גופתו ארצה במסגרת עסקה עם החיזבאללה. קרנית הוכיחה נחישות ברגעי המשבר הקשים והובילה את המאבק להחזרת החטופים לישראל. אחרי קריירה טלוויזיונית קצרה, תורגמה הנחישות הזו לפוליטיקה וגולדווסר הפכה לפני כשנה לחברת מועצה בעיריית ת"א.

תמי ארד, אלמנתו של רון ארד, הנווט שנפל בשבי ב-1986, ואם בתו- יובל, היא לא פחות מסמל ישראלי. אחת לכמה זמן אנחנו שבים לדמותה האלמותית, מחטטים עוד קצת בפצע הפתוח. לפעמים נדמה שהתקשורת הישראלית לא יכולה לפתוח את השבוע בלי עוד-תמונה-של-יובל שהפעם עולה לכיתה א', מסיימת תיכון, מתגייסת לצה"ל ובלי צילום נוגה של אמא תמי שעדיין מתגעגעת לרון. ברבות השנים הפכה ארד לסופרת ואף קיבלה טור שבועי קבוע בכלכליסט. סמל, כבר אמרנו?

איך שלא נסתכל על זה, הדרך לסלבריטאות בישראל עוברת בבית קברות צבאי או לפחות בשבי חמאס. מי שמת במסגרת מה שמכונה "עבור המדינה" מכשיר את מקורביו לשמש בתפקיד כלשהו – סופר, איש רוח, פוליטיקאי, מנחה בטלוויזיה. מובן שהמפורסמים החדשים לא אשמים בכוכבות החדשה שהם נקלעו אליה. זה לא הם, זה אנחנו.נעם שליט מצא את עצמו בלב הסערה כשהפך ברגע לאבא של "הילד של כולנו". בנו, גלעד שליט, נחטף על ידי ארגון חמאס ביוני 2006 בכרם שלום. חמש וחצי שנים אחרי פלוס קמפיין-ענק להחזרתו של גלעד, הושב החייל לביתו. פחות משנתיים אחרי ונעם שליט, איש שיווק בחברת 'ישקר' ואחד האנשים הכי פחות פוליטיים בסביבה הופך למתמודד בפריימריז של מפלגת העבודה. ניסיון פוליטי קודם? אין. כריזמה? אפס. תפקידי הנהגה קודמים? גורנישט. מה כן יש? ילד חטוף ודרמה אחת סוחטת דמעות שנגמרה בהפי אנד, לרווחת הקהל.

ישראל העלתה את השכול לדרגת אמנות. אם תשאלו אותנו, נגיד שאין לנו ברירה. אנחנו במלחמה תמידית שלא מרצוננו עם אויב אכזר ואנחנו מקריבים את מיטב בנינו בשביל שהמדינה הזו תמשיך להתקיים ובכלל, לא שמעתם? בכל דור ודור באים עלינו לכלותינו. מה אנחנו אשמים?

בשורה התחתונה- אנחנו מסכנים, המתים הם גיבורים, בני המשפחה הם כוכבים.

ויש מי שקולט את השורה התחתונה הזו ודואג לחלוב אותה עד תום. קברניטי הפוליטיקה יודעים היטב שמערכת בחירות משחקת יותר על הרגש שלנו ופחות על הרציונל. גם האנשים מאחורי לוח השידורים בטלוויזיה יודעים שאנחנו מצביעים בשלט למי שגורם ללב שלנו להתכווץ. ככה זה.

ומי גורם ללב להתכווץ? כוכבי השכול כמובן. למוות יש פוטנציאל רייטינג אדיר. הוא יביא אותנו לקלפי והוא גם יגרום לנו לזפזפ עם השלט. הבחירה באנשים אנונימיים למדי שאיבדו את היקר להם מכל היא בחירה צינית ועלובה. הם שם בגלל שאשפי המניפולציה הרגשית הבינו שאנחנו מזדהים איתם, שאנחנו כואבים את כאבם, שאנו ששים לחבק ולעטוף אותם, שאנחנו כבר עשינו "היכרות" עם נפשם הפצועה. בזמן שאנחנו מוחים דמעה סוררת, יש מי שטורח ימים כלילות כדי להציב שוב ושוב (ושוב) את האנשים האלה בפרונט.

והרשימה עוד ארוכה. עמית פרקש התפרסמה כאחותו היפה וברוכת הכישרונות של אחיה הטייס סרן תום פרקש ז"ל שנהרג בהתרסקות מטוס במלחמת לבנון השנייה. שרית גומז שהתאלמנה מבעלה במלחמת לבנון הראשונה לוהקה לתכנית ריאליטי כאישה צעירה שעולמה חרב עליה וכעת היא מחפשת אהבה.  התמונה הזוכה במקום הראשון בתערוכת צילומי העיתונות "עדות מקומית" היא תמונתה של בת זוגו של החייל גיא אלגרנטי ז"ל שנפל במבצע צוק איתן. היא צעירה ויפה, לבושה בלבן, מוקפת בלוחמי הצנחנים במדי חאקי וכומתה אדומה. מכל התמונות של כל האירועים בשנה החולפת, דמותה של העלמה שבורת הלב וטובת המראה סגרה את השנה כשידה על העליונה, כמה לא מפתיע. שכול זה הכי פוטוגני. שכול זה הכי מוכר, שכול זה הכי אנחנו.

אור סופרמשפחות שכולותרייטינג