בבחירות האלה כולנו שונאים נשים

בכנסת ה-20, מספר הנשים המכהנות עשוי להיות הגדול ביותר אי פעם. השיח על ייצוג נשים מעולם לא היה ער ומקיף כל כך. שיבוץ נשים במקומות ריאליים הפך לאמת מידה לדימויה הנאור ולסיכוייה האלקטורליים של כל מפלגה, ואף הוקמה לראשונה מפלגה של נשים בלבד – "בזכותן" החרדית.

עוד באון לייף:

נכון, נשים עדיין שוות פחות בכל תחום, אבל בלתי אפשרי להתעלם ממרכזיותן בשדה הפוליטי. יחד עם זאת כל קידמה מגיעה "בילט אין" עם סיכוי סביר לנסיגה אחורה. הגברים, שהתרגלו להכתיב את סדר היום, מאוימים מהתחזקותן הסמלית והציבורית של נשים. פתאום השליטה הבלתי מעורערת של גברים על השיח הפוליטי מתחילה להתערער.

כמה מילים כלליות על השיח הפוליטי בישראל: מערכת הבחירות הנוכחית, יותר מכל קודמותיה, נראית כמאבק בין מפלצות יח"צ. חשבתם שנדבר על ערכים? על מעשים? על חוקים? הגזמתם עם הציפיות. במקום כל אלה – נעדיף למכור לכם תדמית, מוצר ממותג, שכל קשר בינו לבין פועלה של מפלגתנו מקרי בהחלט. בנט הוא אח, לפיד הוא אחד משלנו, לבני חברמנית, ליברמן קשוח, שפיר צעירה ומבטיחה, כחלון חברתי, והדוגמאות עוד רבות.

באווירה כזו, של שטחיות והעדפת הצורה על פני התוכן, קל יותר לפוליטיקאי למצב את עצמו, ללא כל מחויבות לעבר או ערבות על התחייבויות לעתיד. פני הטאלנט כפני היח"צן.

פוליטיקה של דיבורים והבטחות, שאין כל דרישה לגבות אותם במעשים, היא כר פורה לטיפוחו של פופוליזם. לא בכדי רוב התדמיות שהזכרתי כאן הן ניסיונות פאתטיים של פוליטיקאים להידמות לנבחריהם. נהיה מה שתרצו. המטרה – כסא בבית הנבחרים – מקדשת את האמצעים.

בואו נבהיר מי הבוס

כשכל מה שחשוב לפוליטיקאי ולפמלייה שלו זה לקרוץ לציבור ולדבר בשפה שלו, הקמפיינים יוצרים יחדיו פסיפס כעור ומביך, ונראה שיותר מתמיד – שנאת נשים היא מרכיב עיקרי בו.

מה יש בקריקטורה מתוך "ישראל היום", אם לא חרדה של גברים מערעור מעמדם? ביטאון ראש הממשלה מביא את תגובת הימין להישגיהן של נשים בפריימריז במפלגת העבודה: שלוש מהן יושבות סביב שולחן ושותות קפה, בזמן שהגבר שאיתן, הלא הוא בוז'י יצחק הרצוג, שוטף כלים בפרצוף מבועת. אז מה למדנו היום? נשים מתחזקות כדי לשלוט בגבר, והן שולטות בו ביד כה רמה עד שהן גורמות לו לבצע את מלאכתן הקבועה והמסורתית – שטיפת הכלים.

מהיכן שאבו במערכת הביביתון את ההשראה לאותו איור שמרני ומיושן? ובכן, באורח לא מפתיע במיוחד, הקריקטורה הזו דומה באופן מחשיד לקריקטורה משנת 1906, שלועגת לאפשרות של מתן זכות הצבעה לנשים. אישה חזקה, גבר חלש. כלומר, המערך ההפוך מזה שהתקיים אז והיום, לרווחתם של הגברים.

הגברים כה חוששים וקנאים לעליונותם, שהם מתחפשים לקאבויז כדי להזכיר מי הבוס. כן כן, זה לא היה משל. בסרטון הפריימריז של דני דנון יש המון מסרים מדאיגים – גזעניים ומסיתים – אך מעל הכל בולט הרגע שבו הוא משליך את דמותה של חברת הכנסת חנין זועבי אל מחוץ לכנסת, תוך קריאה לה "ללמוד לסתום ת'פה". ככה בטבעיות, אם כבר פונים נגד מבקשי מקלט וח"כים ערבים – למה לא לצרף לחגיגה גם נשים, ולהבטיח שלא יקראו תיגר על שלטונו של הקאובוי האימתני.

לא רק חברות כנסת נמצאות על הכוונת של משרדי הפרסום שאמונים על מיתוג הפוליטיקאים. בסרטון מתוך קמפיין הבחירות של נפתלי בנט, נראות שתי נשים שמדברות על כל הדברים הנפלאים שבנט עשה בעבורן. הביטוי "הוא מה זה עושה… אבל הוא ימני", חוזר מספר פעמים בסרטון. לאלה מאיתנו שלא הפנימו את המסר לגבי אונו האינסופי של נפתלי, מסתיים הסרטון גם בשיחה על בחור שפגשו בבר – עליו הן אומרות שהוא חתיך אבל ימני. הסרטון ממשיך את הקו של לעג לשמאל התל אביבי, אך הפעם חבורת בנט דורכת בעיקר על נשים באשר הן. למי ששכח, אישה היא רדודה, לא תבונית, ולרוב היא מקבלת החלטות שגויות שקשה לה להסביר אותן. אך אל דאגה, בנט הכל יכול יושיע את קהל הנשים אם רק יתעלו על עצמן, יבלעו את העלבון ויבחרו בו.

השיח האלים והדורסני שמכתיבים הפרסומאים מחלחל במהירות אל הציבור, על שלל פלגיו ודעותיו. כך יכולים גברים שמתנגדים למסרים של הבית היהודי להזמין לערב להכות צעירות (האיות המכוון במקור), עם ציור של חברת הכנסת איילת שקד בעירום, ועם נשק המכוון אליה. רוצה לומר – על דעתנות, גזענות או הומופוביה אפשר לסלוח – אבל כשכל אלה באים מאישה, יש להשפילה דרך מיניותה, ללעוג לה ולרמוס את כבודה.

אם הרגשתם שלקראת הבחירות האלה הלכו הקמפיינרים כמה צעדים רחוק מדי – לא טעיתם. אלה היו רק ארבע דוגמאות מהשבועיים האחרונים, ולצערי אנחנו צפויים להסלמה בשנאת הנשים ככל שהסקרים יחמיאו להרצוג וללבני.

עכשיו, כשהצטננה מעט ההתלהבות מהישגיהן המרשימים של נשים, כדאי גם להזכיר שאלה המתהדרים בהם אינם חפים גם הם מאותה שנאת נשים. עדיף לראות מבנט ומחבר מרעיו יחס מכבד ושוויוני באמת כלפי נשים, מאשר את איילת שקד במקום גבוה ברשימה שלו. נכון, ההתקדמות הן בייצוג והן בשיח הן חשובות ומבורכות, אך כאשר הייצוג המספרי הופך לדגל שאפשר לנפנף בו כנגד כל טענה לסקסיזם – עדיף תמיד שינוי מהותי. במילים אחרות, ראוי לחברים המתיימרים לנאורות להפסיק להלין על תת-הייצוג של נשים במפלגות החרדיות – כל עוד הם ממשיכים להקדיש את הקמפיינים שלהם למתקפה הסברתית כוללת נגד נשים.