טיטי איינאו מתעקשת להיות יפה ולא לשתוק

שלום עולמי והאכלת ילדי אפריקה הן בדרך כלל שתי הבקשות של מלכות יופי ו/או מיס עולם. ובאמת, במהלך שנות כהונתן הן מרבות להצטלם בשלל פוזיציות וולונטריות נוסח סיסטר תרזה, וברגע שהן מעבירות את הכתר הלאה, הן מנסות בכל כוחן לשבור את תקרת הזכוכית של מלכות היופי ולפצוח בקריירת דוגמנות או משחק אמתית – מה שרק מעטות מצליחות לעשות (ע"ע גל גדות).

למרות שהן כבר לא מחויבות להיות דמות ייצוגית, או למשפחת מוזס האחראית על טקס מלכת היופי, רק מעטות מהן מוכנות "ללכלך" את התדמית הנקייה שלהן, ולהשתמש בפרסום שלהן – ובואו לא נתייפייף, גם ביופי שלהן – על מנת לקדם אג'נדות ואידיאולוגיות שלא בהכרח מוסכמות על כולם. למעשה, הצלחתי לחשוב רק על שתיים שעשו את זה מתולדות התחרות בארץ, בשנת 1950, ועד היום: לינור אברגי'ל וייטאייש (טיטי) איינאו. ולא, לא שכחתי את רנא רסלאן.

טיטי היא יוצאת דופן. היא תמיד היתה יוצאת דופן. כיתומה שעלתה לארץ מאתיופיה בגיל 12, ונבחרה למלכת היופי האתיופית הראשונה בישראל, היא רגילה להיות בולטת ולנפץ עם ראשה היפה תקרות שלמות של זכוכיות. בימים האחרונים אפשר לראות אותה עצבנית במיוחד, ואתמול היא אף הפגינה בגאווה באחת המחאות הכי מוצדקות שנראו פה.

"נורא כאב לי לראות חייל על מדים מוכה בצורה כזו – עכשיו יש לי דמעות בעיניים", אמרה לחדשות ערוץ 2. "זה כואב, זה מתסכל, ומה (שעוד) יותר כואב לי זה שללא המצלמה הנסתרת שהיתה שם, החייל הזה היה נכנס לכלא, נכנס למעצר על תקיפת שוטרים". עוד המשיכה ואמרה "די לצאת בהצהרות של 'אנחנו רוצים לחבק אותם', אין פה 'אנחנו רוצים לחבק אותם', אנחנו רוצים שיביאו לנו נטו את הדברים שמגיעים לנו, שווין, צדק – כמו שמגיעים לכל אזרח ישראלי".

מתוך עמוד הפייסבוק של טיטי איינאו

ההצהרות הללו הן אלו שהופכות את טיטי לכל כך יוצאת דופן. הרי יש סינדרלות, יש כאלו שנבחרות בניגוד לסיכויים – כמו רנא רסלאן למשל – למעשה, אנחנו אפילו אוהבים ומחפשים סיפורים כאלו, בין אם בתחרויות יופי ובין אם בתוכניות ריאליטי, אבל לרוב אנחנו מעוניינים שאותה בחורה או אותו בחור שהעלנו מאשפתות ושמנו כתר על ראשם, יישארו אסירי תודה עד סוף ימיהם ויוותרו על זהותם בתמורה לתהילה שהענקנו להם. מעטים הם אלו שמצליחים שלא למכור את נשמתם, או לפחות את דעותיהם, ועדיין להציג אותם בפומבי, מבלי לפחד לאבד את הכתר שעל ראשם. נינט עשתה את זה וחטפה לא מעט, כאמור לינור אברג'יל העזה וממשיכה להעז גם בעצם החזרה בתשובה, וכעת גם איינאו – שיוצאת להפגין למען 'האנשים שלה', שאמורים להיות גם 'האנשים שלנו'.

איינאו לא מעוניינת להיות "זו שעשתה את זה", "זו שהצליחה כנגד כל הסיכויים", היא לא רוצה להיות סיפור סינדרלה חד פעמי, והיא גם לא רוצה לנצל את ההצלחה שלה על מנת לקנות לעצמה כרטיס טיסה בכיוון אחד ולא משנה לאן העיקר לצאת מהגטו – היא רוצה שמה שקרה לה יהיה הנורמלי, הסתמי, היום-יומי – וזה בעצם מה שרוצה כל הקהילה האתיופית. אולי היא אפילו לא רוצה להיקרא הקהילה האתיופית. כנראה שהם רוצים להיקרא סתם ישראליים.

"בוקר טוב לכולם", כתבה הבוקר איינאו בעמוד הפייסבוק שלה, "אתמול צעדנו וזעקנו ברחובות תל אביב את הכאב שלנו, הרבה אנשים לא מבינים על מה מדובר, ופונים אליי בשאלות, אז אומר חד וחלק שאנו נלחמים, כנגד ההדרה, נגד האלימות, נגד זלזול".

איינאו קראה שלא לדרדר את המחאה לפסים אלימים וביקשה "מכל קבוצות קיצון שמאל או ימין, לתת לנו להפגין ולהשיג את הצדק והשוויון שאנו שואפים אליו". לסיכום דבריה פנתה לבני העדה: "לכל האחים שלי ואחיות שלי אומר שזה הזמן שלנו להידברות וליישב את הבעיות, הגיע הזמן להגיע לעמק השווה. מאמינה בנו בעם היהודי ובאזרחי מדינת ישראל". אכן, מלכה.