הילרי קלינטון הבינה את חוקי המשחק

בעולם מקביל לשלנו מתקיים בזמן הזה מירוץ פוליטי מרתק, שיגיע לסיומו הדרמטי (או לא) ב-4 בנובמבר. זהו המאבק לנשיאות ארצות הברית. בעוד שבמפלגה הרפובליקנית מצטופפים כמה מועמדים ומבקשים את תמיכת הבוחרים להיות מועמד המפלגה לנשיאות, הרי שבמפלגה הדמוקרטית יש מועמדת אחת (כמעט) ודאית: הילרי קלינטון. ועצם מועמדותה מייצרת, איך לא, דיון אינסופי, מרתק וחשוב על מהות הפמיניזם וגבולותיו.

עוד באון לייף:

כבר לפני שנים למדנו שאין פמיניזם אחד ושלא כל הנשים אותו דבר. ובתוך הקונטקסט הזה מתמודדת קלינטון, אישה לבנה, ידועה, חזקה, פריבילגית ובעלת הון.

זו הפעם השנייה שקלינטון מתמודדת על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. בסיבוב הקודם הפסידה לברק אובמה ב-2008. היא אומנם הייתה האישה הראשונה שהציגה את מועמדותה לנשיאות וביקשה את תמיכת המפלגה שלה, אולם סדר היום שהובילה התאים יותר לבני המעמד הבינוני-גבוה. המחשבה שנשים יתמכו בה באופן אוטומטי רק משום שבפעם הראשונה אישה רוצה לרוץ לנשיאות, לא עמדה במבחן המפלגתי ואובמה קיבל 53 אחוזים מקולות הנשים במפלגה.

בשנים שעברו מאז קלינטון לא רק התבגרה – היום בת 67 – רכשה ניסיון רב כשרת החוץ, אלא גם הפכה לסבתא. באחד הכינוסים שבהם הופיעה לאחרונה התלוצצה ואמרה: ?לא אהיה האדם הצעיר ביותר שהתמודד לנשיאות, אבל אהיה הנשיאה הצעירה ביותר. וגם הסבתא הראשונה.?

ויש אומרות שהיום, כשהיא מבוגרת יותר וסבתא, היא משוחררת יותר ומרגישה נוח יותר בעור המגדרי שלה. ?אין שום דבר שנוי במחלוקת בלהיות פמיניסטית,? אמרה לפני שנה בכנס בשיקגו. קלינטון הנפיקה בוועידת בייג?ין המפורסמת (ועידה בינלאומית על זכויות נשים שהתקיימה ב-1995) את המשפט: ?זכויות נשים הן זכויות אדם?. אולם מאז לא נתפסה כפמיניסטית לוחמת ואף לא כפמיניסטית מתקדמת במיוחד. היא בגרה אל תוך הגל השני של הפמיניזם שהחל בראשית שנות ה-60, שקידם את שיח זכויות הנשים, אך נחשב לפמיניזם שפונה בעיקר לנשים לבנות (בראשית שנות ה-60 יצא ספרה המכונן של בטי פרידן ?המסתורין הנשי?, שהציף את מצוקותיהן של עקרות הבית, הדיכוי שהן חוות בתוך הגלויה הפסטורלית של בית בפרברים, בעל מפרנס וילדים והתסכול מכך שאינן יכולות להגשים את עצמן).

כשהייתה הגברת הראשונה, התמקדה בעיקר בנושאים הנחשבים ?רכים?, ילדים, אימוץ, אומנה. היא הייתה פעילה מאוד בטיפוח מנהיגות נשים.

אבל אז הפסידה לאובמה. שמונה שנים (כמעט) חלפו מאז והיא חוזרת להתמודדות, הפעם בוגרת יותר, חכמה יותר ומשוחררת יותר. וכן, גם עשירה הרבה יותר. הזוג קלינטון נחשב למי שהצליח למנף באופן מרשים את המשאב הנקרא הזוג קלינטון והם הפכו אותו לעסק משגשג ומכניס.

השאלה האם נשים אמורות לתמוך בקלינטון רק משום שהיא האישה היחידה שמציגה את מועמדותה לתפקיד הרם היא שאלה כבדת משקל ועומדת במרכזו של דיון ציבורי בקהילות פמיניסטיות בארצות הברית.

קלינטון, כך נראה, ערה לביקורת הזאת ולכן שינתה את השיח שהיא מובילה ועדכנה אותו. באחד הנאומים הראשונים שנשאה אחרי שהכריזה על מועמדותה, בוועידה הנשים העולמית בניו יורק, אמרה בנחרצות שהעמדת מכשולים בפני נשים, היא העמדת מכשולים בפני החברה כולה. היא מרבה לדבר על הפערים בשכר ועל המחיר האישי הכבד שמשלמות נשים הבוחרות להיות אימהות. היא אף התייחסה בהרחבה לתקיפות מיניות.

כמה דברים עומדים לחובתה של קלינטון: היא נחשבת ניצית במפלגה הדמוקרטית ודעותיה ימניות יותר משל הנשיא אובמה, ההון שצברו בני הזוג גורמים לרבים מהמצביעים הפוטנציאליים אי-נוחות, וכמובן הגיל שלה.

אולם, שליש מ-22 הנשים שנבחרו לאחרונה כמנהיגות בעולם, הן מעל גיל 60, בהן ראשות מדינות חשובות כמו דרום קוריאה, צ?ילה וברזיל. גם קתרין ילן, האישה הראשונה שמונתה לתפקיד נגידת הבנק האמריקני הייתה בת 67 כשנכנסה לתפקידה, והאישה הראשונה שהייתה לנשיאת אוניברסיטת הרווארד הייתה בת 60. אפילו אנגלה מרקל כבר עברה את גיל שישים, הגם שנבחרה לתפקיד לראשונה כשהייתה בת 50.

קשה להעריך כרגע מה יהיו תוצאות הבחירות בנובמבר, אבל כבר עכשיו ניתן להבחין שהשיח השתנה, ושהיחס לקלינטון הוא פחות סקסיסטי וגילני ויותר ענייני. פחות תוקפים אותה בשל היותה אישה, או בשל גילה, ויותר מבקרים אותה על סדר היום שהיא מציבה ועל דעותיה.