אמילי עמרוסי, אני איתך

פרשת אמילי עמרוסי vs חיים לווינסון מסרבת לגווע.

אמילי עמרוסי כתבה פוסט אמיץ וחשוב מאין כמוהו על חינוך למיניות של בנה בן ה-9. על אף  שחלקים רבים ממנו נגועים בהומופוביה, על אף שהוא מכיל המון חרדה ממין ומיניות, על אף שזו טעות איומה בעיניי לכנות "יחסי מין" במונח "חיבוק", על אף שנראה לי עדיף פשוט להתייחס למין בטבעיות גמורה מרגע הגיעו של הילד לעולם ולהסביר את הנושא לאורך השנים, בהתאם לגיל הילד, לצרכיו ולמידת התעניינותו, על אף כל אלה, אני מעריצה את עמרוסי על הפוסט הזה. לא מדובר בשיחה מובנת מאליה ולו הייתה מובנת מאליה היא לא הייתה זוכה לקיתונות של ביקורת והערצה.

בשורה התחתונה, גם אם אני עצמי לא הייתי מנהלת את השיחה הזו כפי שעמרוסי ניהלה אותה, יש כאן אישה שהחליטה לחנך את ילדיה ולא לשבת על הגדר בזמן שהטלוויזיה, הפרסומות, האינטרנט, בית הספר והחבר'ה בשכונה עושים את העבודה. יש כאן אישה שאמרה "זה קשה לי מאוד אבל יש מסר שחשוב לי להעביר לבן שלי ולכן אתגבר על הקושי הזה". והמסר, גבירותיי ורבותיי, הוא פמיניסטי בבסיסו. בין היתר, ביקשה עמרוסי לחנך את הילד שלה שנשים אינן חפץ, שאישה היא חלק בלתי נפרד מיחסי מין ושהם נעשים בהסכמה וברצון ובשמחה. תמיד. גם חילונים מתקשים לשוחח על מיניות עם הילדים שלהם ועל אחת כמה וכמה דתיים שעבורם מדובר בטאבו שקשה להשתחרר ממנו. ולטאבו הזה יש תוצאות הרות גורל לפעמים. עמרוסי הבינה את זה ואמרה "לא בביתי". ועל זה מגיע לה כבוד גדול.

ואז הגיע לווינסון עם פוסט מחליא במיוחד ורידד את המילים החשובות של עמרוסי בטקסט משפיל, נמוך, מטופש, פוגעני ובעיקר מיותר. כל כך מיותר. אי אפשר לחשוד בי בחיבת יתר לעמרוסי. אישה פאנסקסואלית לא באמת יכולה לחבב מי שהשתלחה לא אחת בקהילת הלהט"ב. יחד עם זאת, לקחת פוסט אישי וחשוב ולהפוך אותו לבדיחה חסרת טעם ולא מצחיקה בעליל שמבזה את עמרוסי ואת בני משפחתה זו חציית קו אדום.

למרבה המזל, גם לווינסון הבין את זה וטרח להתנצל.

אולם לא כאן שככה הפרשה. עמרוסי החליטה להגיש תלונה במשטרה נגד חיים לוינסון, שמלווה, כמובן, בפוסט פומבי בפייסבוק:

" לא קל לפרסם את זה. אני עושה את זה מתוך הצדעה לכל הנשים האמיצות שסללו את הדרך – לינור אברג'יל ואורלי אינס ואלפי הגיבורות – וכדי להגיד לנשים אחרות שאפשר להתלונן, לעמוד על כבודך ולא לשתוק.

לפני יומיים עברתי תקיפה מינית. היא הייתה כואבת, משפילה, ביזתה אותי כאדם, והכי חמור – הייתה פומבית. היו אלפים שעמדו וראו אותי בעירומי, מושפלת כחפץ, כמאה מהם גם מחאו כפיים בלחצם על כפתור הלייק. התקיפה פגעה בכבודו של האיש שלי ובכבודם של ילדיי. היא חיללה את קדושת הנישואין שלי, את האהבה ביני לבין אייל, במעשה שאין עליו מחילה. התוקף הוא עיתונאי הארץ, חיים לווינסון.

"לא חשבתי לכתוב כלום אבל ראיתי שכתבו שאני אשמה, שאני "התחלתי" (כי פרסמתי בעצמי פוסט בנושא הדרכה מינית לילדים, פוסט שהיה עדין ורגיש, והציב משהו מאוד חשוב על השולחן הדתי: לשבור את הטאבו בנושא ולקחת אחריות על חינוך ילדינו). זה בדיוק מה שעוברים המוני הנפגעים והנפגעות מינית: מספרים להם שהם אשמים, שהם התחילו. בעוד שעה קלה אגיש תלונה במשטרת ישראל על הטרדה מינית".

כאישה פמיניסטית בעולם שמקדש גברים וגבריות, נדרתי נדר להאמין תמיד לנשים שטוענות שהוטרדו/הותקפו מינית. גם אם לא נכחתי בזירת הפשע, גם אם איני יודעת את כל הפרטים, גם אם גרסת המתלוננת מעט מבולבלת, גם אם (ואולי בגלל) כל העולם כולו לא מאמין למילה ממה שהיא אומרת. אולם האמונה הזו ניתנת ללא ערר וסייג במקרים בהם לא ראיתי את אירוע התקיפה (99.9% מהמקרים, מן הסתם) וישנם 2 גרסאות לאירוע- גרסת הקרבן וגרסת המקרבן. אני עם הקרבן.

יחד עם זאת, אין ספק שפרשת עמרוסי-לווינסון מותחת את גבולות הסולידריות שלי לקצה. במקרה דנן אני עדה לכל השתלשלות האירועים. קראתי את הפוסטים ברגע האמת, התקיפה שאמילי טוענת לה התרחשה לנגד עיניי. האינסטינקט הראשוני שלי הוא לבטל את חומרת הפגיעה (זו לא "תקיפה מינית") או להקטין אותה (שמת את עצמך בשורה אחת עם לינור אברג'יל ואורלי אינס, שורדות אונס, בגלל פוסט בפייסבוק, סיראסלי?) או להאשים את הקרבן (פרובקטורית ידועה שמתבכיינת על פוסט אך מפרסמת אותו שוב ושוב) או להתעלם (לא זכיתי מעולם מהאישה הזו לסולידריות לגביי פגיעותיי שלי, להפך. במקרים רבים, היא האשה הפוגעת אז למה עליי להתייצב לצדה?).

אחרי שחלף לו האינסטינקט הראשוני ואחרי ערימות פוסטים וסטטוסים שקראתי בנושא, החלטתי לעמוד לצדה של עמרוסי. אני לא יודעת אם המעשה של לווינסון עומד בקנה אחד עם ההגדרה הפלילית של המונח הטרדה מינית ואם לתלונה הזו יש איזשהו תוקף חוקי. אני כן יודעת שאם עמרוסי הייתה גבר, הפוסט הזה מעולם לא היה נכתב, בדיוק כפי שאם איילת שקד הייתה אייל שקד, ח"כ פריצקי מעולם לא היה אומר ש"בפעם הראשונה בישראל יכול שר משפטים לככב בלוח השנה של המוסכים". יש התייחסויות ששמורות רק לנשים. הפוסט של לווינסון הוא ביזוי מיזוגיני על רקע מיני.

אני לא אומר עכשיו "היא מגזימה" או "מגיע לה" או "חלאס לרכב על הגל". אני פשוט אעמוד לצדה כי סולידריות היא ערך חשוב, גם אם לפעמים הוא מקשה על הנשמה.

אור סופראמילי עמרוסיהטרדה מיניתחיים לווינסון