50 שנים למותה של לאה גולדברג ז"ל: "אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם"

זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם.
וְאִם אֵין יָם, הָרֵי אֵין גַּם סְפִינָה.

"בסוף מתרגלים להכל", קובע המשפט הידוע. אבל האמת היא שתחושת הבדידות שליוותה את לאה גולדברג כל חייה רק הלכה והתעצמה לקראת הסוף – תחושה אליה לא התרגלה היוצרת, ואיתה סירבה להשלים.

הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחוּג צֻמְצַם.
וּבְכֵן מַה?
עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה?

 

כל מכריה של היוצרת והחוקרת מעידים עליה שמעולם לא השתייכה. גם כשעלתה ארצה בשנת 1935 ומנהיגי הדור הצעיר והמודרניסטי בשירה קיבלו אותה בחום ובאהבה, סירבה להתחייב בכל ליבה: לא הייתה זו החדשנות שלהם שהפריעה לה, אלא דווקא הזלזול במסורות ספרותיות שלמות שהגיעו לפניהם.

 

תעודת עיתונאית ב"פֶּתַח". חבורת היוצרים המודרניסטים בליטא, שגולדברג נמנתה עמם, הוציאה כתב עת ספרותי בעברית שנקרא "פֶּתַח". גולדברג פרסמה בבמה זו שירים (בין השאר את "ימים לבנים", ביוני 1932) ורשימות ביקורת אחדות.

גם ברגעיה המהפכניים ביותר סירבה גולדברג להפנות עורף לעבר, והעדיפה את מלאכת הפירוק וההרכבה מחדש. היא גם סירבה לשאוב ממקור יחיד או להתחייב לז'אנר מסוים. גולדברג התעקשה להתחבר אל הכלל-אנושי כשכולם סביבה כתבו בסגנון לאומי מתוך ידיעה ברורה שהדבר ייפגע במוניטין שלה. וכשצעירי הדור התקבצו סביב המשורר אברהם שלונסקי, היא שמרה על הזכות להצטרף או להתבודד – תלוי במצב הרוח שנח עליה באותה שעה.

אַחֲרֵי מוֹתִי עוֹד יִהְיֶה מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם.
מִישֶׁהוּ יֹאהַב מִישֶׁהוּ. מִישֶׁהוּ יִשְׂנָא.

כך גם באהבה. היא לא הרבתה לדבר על כך, אך כל מי שהכיר אותה ידע שמלבד כמה רומנים קצרים, גולדברג לא מצאה מעולם מישהו שיצליח לחדור מבעד למעטה הבדידות שלה.

באביב 1969 אובחנה לאה גולדברג כחולה בסרטן השד. חודשים ספורים לאחר האבחון עברה ניתוח בו הוסר אחד משדיה. תחילה היו הערכות הרופאים אופטימיות, אך כשחזרה לארץ מנסיעה לשוויץ העלו הבדיקות שגרורות הסרטן התפשטו בגופה.

הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחֶשְׁבּוֹן לֹא הָשְׁלָם.
וּבְכֵן מַה?
עוֹד שָׁבוּעַ? עוֹד חֹדֶשׁ? עוֹד שָׁנָה?

במיטת חוליה נפתח הפרק האחרון והחותם של יצירתה. היא מילאה את הקיר הצמוד למיטתה בסדרת רישומים חולמניים ועמוסי זיכרונות. באותה מיטה חיברה שירים אחרונים, וביניהם את השיר "זה מכבר".

אם ניתן ללמוד מ"זה מכבר" משהו על רגשותיה של גולדברג לנוכח המוות הקרב, נראה שפחד עמוק אחז ביוצרת בכל פעם שבה הרהרה בשכחה שתבוא על זכרה לאחר לכתה. אם בחייה "אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם", מי יזכור אותה לאחר מותה? גולדברג האמינה שכל חותם שקיוותה להשאיר יימחה וייעלם אִתה.

לאה גולדברג נפטרה ב-15 בינואר 1970.

"מעריב" מדווח על מותה של לאה גולדברג. לינק לכתבה המלאה

בניגוד גמור להערכה שלה עצמה – מותה הותיר חלל עצום בלב רבים. בהלווייתה ספד לה חוקר המיסטיקה הנודע גרשם שלום וביטא את מה שהרגישו רבים: "הפסדנו משהו שקט וצנוע, משהו יקר ובלתי-חוזר, דיוקן של אדם אציל ומופת אפילו בתהומות בבדידותה".

הַטַּל נוֹפֵל. עֶרֶב צוֹנֵן עַל פָּנַי.
עַל פָּרָשַׁת הַדְּרָכִים הַקְּרוֹבָה אוֹתָהּ תַּחֲנָה.

המשורר יהודה עמיחי, אותו העריכה גולדברג עמוקות, פרסם שבוע לאחר מותה שיר קינה בשם "לאה גולדברג מתה",

ובו תיאר אותה כ"מַלְכָּהּ הַיּוֹצֵאת לְגָלוּת שֶׁל מָוֶת".

 

לאה גולדברג עם יהודה עמיחי (לוחץ את ידה) בטקס הענקת פרס מטעם קול ישראל לתסכית רדיו מקורי, 1962. שם הצלם אינו ידוע

בצעד חריג הוענק ליוצרת המנוחה פרס ישראל לשנת 1970. אִמה של לאה גולדברג קיבלה את הפרס בשם בתה.

מָחָר אֲנִי אֶתְעוֹרֵר וְאֶפְקַח אֶת עֵינַי –
אֱלֹהִים אַדִּירִים,
עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה

השירים האחרונים שלא כונסו בחייה, וביניהם "זה מכבר", הופיעו שנה לאחר מותה בקובץ "שארית החיים". בשנת 1973, בזמן שמלחמת יום הכיפורים גבתה את חייהם של אלפי חיילים בחזיתות סיני והגולן, התגלגל קובץ שיריה האחרון לידיו של הזמר אושיק לוי. באותה שעה הופיע לוי יחד עם מתי כספי באחד מבסיסי צה"ל בסיני. השיר "זה מכבר" צד את עיניו של לוי, והוא ביקש מכספי להלחין אותו.

"דבר" מדווח על מותה של המשוררת.

שנה לאחר מכן הופיע השיר המולחן באלבום השני של לוי, אלבום הנושא את שמו. בשנת 1978 הופיע השיר בביצועו של מתי כספי באלבומו "צד א' צד ב'". אלבום האוסף של אושיק לוי שיצא לאור בשנת 1998 נושא אף הוא את שם השיר.

זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם.
וְאִם אֵין יָם, הָרֵי אֵין גַּם סְפִינָה.
הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחוּג צֻמְצַם.
וּבְכֵן מַה?
עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה?

אַחֲרֵי מוֹתִי עוֹד יִהְיֶה מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם.
מִישֶׁהוּ יֹאהַב מִישֶׁהוּ. מִישֶׁהוּ יִשְׂנָא.
הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחֶשְׁבּוֹן לֹא הָשְׁלָם.
וּבְכֵן מַה?
עוֹד שָׁבוּעַ? עוֹד חֹדֶשׁ? עוֹד שָׁנָה?

הַטַּל נוֹפֵל. עֶרֶב צוֹנֵן עַל פָּנַי.
עַל פָּרָשַׁת הַדְּרָכִים הַקְּרוֹבָה אוֹתָהּ תַּחֲנָה.
מָחָר אֲנִי אֶתְעוֹרֵר וְאֶפְקַח אֶת עֵינַי –
אֱלֹהִים אַדִּירִים,
עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה

לעוד סיפורים על לאה גולדברג בבלוג הספרייה הלאומית

לאה גולדברג ז"ל