תמונה אחת שווה אלף מילים

משהו חדש. משהו מתעצם. ישראל 2020, חודש יולי. הקושי הכלכלי מתורגם להפגנות. לזעם. רבים מרגישים שאין להם כבר מה להפסיד, זה הנרטיב. אבל איך שאני רואה את זה, יש כאן מהפך ובעיקר הליך שאותי הוא מדהים. הרשתות החברתיות מפנות את מקומן או יותר נכון, מצרפות אליהן רשת חברתית של המציאות!.

ומהי המציאות? המציאות נכון להיום בעולם, ובישראל, היא מגיפת הקורונה. מגיפה שהציפה עיוותי שלטון, הציפה שחיתויות בשלטון, הציפה בעיקר את ההתמודדות הכלכלית, שהיא כמובן, חוצת מפלגות, עדות, קבוצות אוכלוסיה וכל הקטבים והפלגים שכה מאפיינים את הישראליות. אין כאן חרדים וחילונים, אין כאן מזרחים ואשכנזים או דרומיים וצפוניים או עירונים וקיבוצניקים ובטח לא ימניים ושמאלנים.

אנשים מבינים שאין להם מה להפסיד, הם רוצים 'לעשות משהו', וההפגנה היא הזעקה שלהם. ברוב המקרים, בוודאי לפי כמויות האנשים שלא יאמנו שמציפים את ההפגנות הללו. כמויות שלא נראו אולי, מאותן חגיגות על הכרזת מדינת ישראל ב- 1945 – זוכרים את המעגלים ואת ההורה בתל אביב? משהו כזה, אבל מתוך כאב, ופחות שמחה.

במציאות הכואבת הישראלית החדשה, פתאום דווקא צילומים מתוך ההפגנות, כאלה שמבטאים את מאבקו של הפרט מול המערכת השלטונית, האחד מול הרבים, תופסים כותרות בעולם. 'הכפר הגלובלי' הקטן שנקרא 'העולם', כבר מזמן הפך ל'מדבר' ומתקשר בתמונות, באימאג'ים, והנה מכתירים את הרגע של התמונה הזו כתמונה שמייצגת את המאבק:

צעיר העומד מול זרנוק מים כואב עם דגל ישראל. הוא שומר על הדגל. וזה כל הסיפור. התמונה כבר עשתה לה כותרות בעולם. באמת שתמונה אחת שווה 1000 מילים. אני בטוחה שלא קשה לצקת 1000 מילים ואולי אף יותר שיסבירו מדוע צעיר ישראלי פטריוט עם דגל, כורע על בירכיו מול זרם מים שלטוני הבא לפנותו והוא עומד בפרץ.

הוא מסמל את הצעירים שיצאו לרחובות, הוא מסמל את המלחמה על הישראליות על האופי, על הדרך ועל כך שזה חשוב לו. פטריוטיות. והוא נאבק, והוא סובל והוא מוכן לעמוד בסבל הזה. ועוד ועוד.

כצלמת חברתית, או אף לפני זה, כצלמת, שעידן המצלמות הדיגיטליות הפך כל אחד ואחד לצלם משפחתי, אירועים, דוקומנטרי ומה לא? הרי שהמהפכה החדשה בה הציבור יוצא לרחובות, והתמונות החזקות שיצאו ממנו ושמהדהדות כבר עכשיו כסמל המאבק ואולי העידן החדש (?) , אני לא פחות מנרגשת לעדנה שזוכים לה הצילומים. תיעוד השטח הנאבק האותנטי בהתגלמותו. כוחו של תיעוד. שימור הרגע.

התמונות מהימים האחרונים מצליחות לדעתי לבטא את הכאב, את המאבק, את הרצינות והעוצמה שהדור הצעיר וגם הדור שלנו מרגיש כעת במקום בו הוא חי. העיקר, ש'קרה דבר' ופתאום – אנחנו לא מוותרים על חיינו. לא מוותרים על צלמנו. לא מוותרים. יצאנו מאחורי המקלדת לשטח. אני מודה לאחיי הצלמים על התיעוד. תיעוד הרגע הזה, שהוא כבר חלק מההיסטוריה.                                 

דמוקטריההפגנהישראל 2020