מה עושה אישה דתייה כשילד קטן צועק לעברה "תראו, ערבייה" במערת המכפלה? בונה עתיד משותף

"פעם הייתי בחברון בשבת חיי שרה, ואני לתומי הולכת ב'אברהם אבינו' שמה, בהכנסת אורחים, סך-הכול רוצה להכין קפה שחור, ואז איזה ילד קטן אומר לאבא שלו, 'אבא, הנה ערבייה!'. אמרתי, מה זה, מה נהיה? כולה מטפחת". כך שחזרה אסנת שעיבי, אשת חינוך דתייה מנתניה, על במת כנס "נשים שלום וביטחון" מקרה מכונן שהכניס אותה לעולם האקטיביזם הפוליטי.

אסנת שעיבי ומנאר אבו-דחל. צילום: בני גם זו לטובה

על הבמה הוצבו חמישה כיסאות בחצי סהר. אחד לעיתונאית לינוי בר-גפן, שהנחתה את הפאנל, וארבעה לפאנליסטיות: יעל שרר, עיתונאית, בימאית ופעילה חברתית; מנאר אבו-דחל, יזמת חברתית וחברה בתנועת  "נשים עושות שלום", שקמה בשנת 2014 בזמן "צוק  איתן"; אינגה-גל מדורסקי, מזרחנית, פעילה חברתית, יוצרת ומגישת רדיו; ואסנת שעיבי, פעילת חינוך דתייה מנתניה. ארבע נשים שהמזרח התיכון מעולם לא היה רוצה שייפגשו, אך בעולם מתוקן המפגש ביניהן היה נחוץ ובעל חשיבות מיוחדת. הן הצטופפו בחלק הקדמי של האולם כדי לשוחח על הפרויקט "בונות עתיד משותף", שבו השתתפו, ונועד להכשיר נשים לפעול בנושאי שלום ובטחון, בתוך קבוצת מקבלי ההחלטות במדינתן או בקהילותיהן ברוח החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם.

ארבעתן הגיעו ממקומות שונים ובדרכים שונות. מדורסקי, למשל, מספרת שמעולם לא באמת קיבלה החלטה להפוך לפעילה פוליטית ופמיניסטית. "אני חושבת שצריך להגיד תודה להורים שלי. גדלתי בתוך בית של שלום, של חיבוק ואהבה, ולכן זה המקום הטבעי שלי, אני מניחה". אבו-דחל סיפרה ש- 1325 זה סיפור חייה, החל מההגנה שקיבלה מהוריה, ועד שהחליטה בסוף לימודיה התיכוניים לצאת ללימודים גבוהים ולפעול לדו-קיום בלוד: "אני פגשתי את השלום ואני ראיתי את השלום ואני יודעת איך חיים את השלום. את זה עשיתי עד כתה י"ב". אחרי התיכון היא הלכה ללמוד באוניברסיטה העברית ואז פנתה למגזר הציבורי. "השוויון פגש אותי בירושלים, בין ערבים ויהודים. ואז אמרתי לעצמי, אני שווה לכולם… ולכן כל הזמן התמודדתי והלכתי למכרזים, נראה לי בזמן ההוא לא הרבה אהבו להיכנס למשרדי ממשלה, התעקשתי והלכתי על מכרזים פומביים ולא מיועדים לערבים, בשביל להראות לכולם שכן, זה אפשרי".

אסנת שעיבי. צילום: בני גם זו לטובה

שעיבי מספרת שנפלה בין הכיסאות של הקבוצות השונות בחברה הישראלית – במערת המכפלה חושבים שהיא ערבייה, בחברה הדתית רואים בעין ביקורתית את שולי שערותי הטבעיות שמציצות מהמטפחת, במחסומים המפרידים בין ישראל לשטחי הרשות החיילים בוחנים אותי בעין חשדנית. "כולנו אותו דבר", היא הסיקה. בר-גפן שיתפה מזיכרונה שבראיון עם מפיק "הפמליה" היא שאלה אותו מדוע הם מלהקים ישראלים יהודים לתפקידים של ערבים, והוא ענה לה, "את באמת חושבת שאנחנו רואים את ההבדלים?".

במהלך השיחה ביקשה שרר להבהיר מחדש את המושג "הגנה". "כשאנחנו מדברות על הגנה וכשאנחנו מדברים על ביטחון, אנחנו הרבה פעמים מדברות במונחים מאוד מאוד גדולים, כמו, האם יגיע מסוריה טנק? האם האיראנים יירו עלינו? אבל אנחנו לא מדברות על הדברים הקטנים, כמו האם יש לי פנס מתחת לבית והאם אני מרגישה בטוחה לחזור מהדודה שלי כשמתחת לבניין שלה אין תאורה ואני הולכת לעזור לה כי היא שברה את היד".

יעל שרר. צילום: בני גם זו לטובה

לינוי בר גפן ויעל שרר פתחו צוהר לאחת התופעות הקשות שהחלטה 1325 מבקשת לפעול לפתרונן – מצבן של נשים במלחמה. במצב מלחמה עניין הביטחון האישי נדחק הצידה. נשים ימשיכו להיאנס, להיות קורבנות לפגיעה מינית, להירצח, בזמן שהתותחים רועמים, הן הזכירו. שרר הוסיפה על כך שבישראל נרצחות בכל שנה עשרים נשים לפחות. "האם הממשלה הייתה מקבלת בכזאת הבנה, רצח של עשרים אזרחים ע"י האויב?", כנראה שלא. ברגע שהמצב הביטחוני מתערער תופעת האלימות נגד נשים מיד נדחקת הצידה, "כי זה פשוט פחות חשוב".

כשזה מגיע לפתרונות, הנשים ביקשו לעצמן ללכת קצת "מסביב". מדורסקי סיפרה שהבינה במהלך סמינר "בונות עתיד משותף", שבשיחות אינטימיות נשים שהיו מוכנות לשאלות ותשובות כואבות, ויחד עם זאת היא מצאה שלכולן היה קשה לדבר על הסכסוך. היא מעריכה שייתכן וזה מה שהביא אותה לפתח חלק מהפרויקטים שיזמה, "שאולי צריך לבוא מכיוון אחר, של נפש ותרבות ומוזיקה, להתחבר יחד בכיף קודם כל. ברגע שמכירים יותר ומתחברים, יותר סומכים זה על זה. אולי אז יהיה פחות מורכב ופחות כואב".

אינגה-גל מדורסקי. צילום: בני גם זו לטובה

שעיבי סיפרה שהקימה מערך שיעורי תורה לנשים ולילדים. בעיניה, חוויות משנות מציאות, שכן את המילה "חוויה" היא מייחסת לחווה, "אם כל החיים בעולם". אבו-דחל יזמה פרויקט בשם "נפש גאויה" (נפש חזקה), שם נפגשות נשים יהודיות וערביות, דתיות וחילוניות, כדי לקבל כלים של הגנה עצמית. היא מתהדרת ברמת העברית שלה, שלא הייתה מביישת אף יהודייה-ישראלית אסלית, וסיפרה שמאז שחזרה ללוד היא משתדלת לדבר בשתי השפות ולספק מידע על הפרויקטים שלה בשתי השפות. היא מעידה שהיא אכן רואה שחל שינוי בעיר, ונותנת כדוגמא את המתנ"ס בלוד, שהחל להנגיש את המידע בשתי השפות.

מנאר אבו-דחל. צילום בני גם זו לטובה

"אני חושבת שמה שהסמינר הזה נתן לי במידה רבה זה העצמה לצאת מהקופסה ולעשות את הבלתי צפוי" אמרה שרר. "זה כאילו נשמע נורא תאורטי אבל כשאנחנו מסתכלות על שלום וביטחון, ברגע שאישה משמיעה את הקול שלה, זה מקפיץ את החדר, כי אנחנו כל כך לא רגילים לקולות של נשים". שרר הדגימה איך המעשה הקטן ביותר, הלא צפוי, יכול ללמד אותנו משהו חדש, כשהיא קמה מהכיסא שלה ופסעה לאורך החדר, "לא עשיתי הרבה, חברות, אבל החדר התעורר". היא סיפרה שישבה באינספור סלונים סביב גברים מנוסים בתחומי הביטחון, שסיפרו חוויות מהשירות הצבאי, מרשימים זה את זה, מזהירים, מודיעים, הוגים ומסיקים. ואז כשהיא מעלה הערה, "זה כאילו החתול מדבר".

החלטה 1325 של האו"ם נחתמה בשנת 2000 ונועדה להבטיח שקולות של נשים ממגוון קבוצות האוכלוסיה יישמעו ויוענק להן מקום בספירה של קבלת ההחלטות, גם ברמה המדינית. מחקרים שנעשו בעולם הוכיחו  שריבוי נשים מסייע לפתרון סכסוכים באופן הרבה יותר טוב ולטווח ארוך יותר. אז שרר סוגרת בהמלצה: "זה מה שהסמינזה תן לי. יצאתי מהסמינר ואמרתי, תפתיעי אותם".

 

כנס נשים שלום ובטחוןנשים ופוליטיקהשוויון