הבחירות בירושלים: העסקנות נצחה ובגדול

"היי, שמי סיון ואני ירושלמית" – ככה בדרך כלל יציגו ירושלמים רבים את עצמם. ומפה הכל התחיל. 

הירושלמים האלה עשו בשבועיים האחרונים דבר מדהים שלא רבים מודעים לו. לא יודעת כמה עוד מקומות ישנם בהם אלפי אנשים היו עוצרים את חייהם לשבועיים כדי ללכת להתנדב לטובת מועמד לראשות עיר – לא בגלל אינטרס, לא בגלל ג'וב, לא בגלל שמישהו פקד עליהם או איים עליהם, לא כדי להיות קרובים לשלטון החדש, לא כי זה טוב להם, אלא כי זה טוב לכלל תושבי העיר שלהם. כי הם אוהבים את העיר הזאת.

הם התקבצו מכל רחבי ירושלים, הגיעו מתל אביב ומכל הארץ וישנו על ספות של חברים. הם עובדים בתפקידים שונים, במגזר הציבורי, הפרטי, השלישי, בתפקידים בכירים או זוטרים. הם ביקשו מסבא והסבתא לבוא לאסוף את הילדים, לבשו חולצה צהובה ויצאו לשטח, או גייסו את כל הידע המקצועי שלהם ויצאו למטה הממוקם במרכז העיר. הם עשו כל שביכולתם למען העיר שכה חשובה להם. כי הם יודעים מה יעשה לה טוב, ומה יעשה לה ממש רע.

אז גם אני יצאתי לשטח ולקחתי איתי את העזרה הכי טובה שיש – הילדה שלי – ויצאנו לחלק פלאיירים ומדבקות לעוברים ושבים. וכך, רבים אחרים עברו דלת-דלת בעיר, עם הילדים או בלי, בהתנדבות, ללא שכר, על חשבון זמנם הפרטי, בלי רעש וצלצולים, ועם הרבה אהבה גדולה לעיר.

הסבב השני בבחירות בירושלים היה מופע ראווה של התמודדות בין מועמד אחד, משה ליאון, שקיבל אפס מנדטים בסיבוב הראשון למועצת העיר – אפס מנדטים! – דבר שלא קרה אף פעם וחייב לקבוע תקנות חדשות של משרד הפנים לנושא. אלא שמאחוריו עומדים כוחות נסתרים ולא-נסתרים, דילים עם אריה דרעי וש"ס, עם אביגדור ליברמן, עם משה גפני ודגל התורה, עם תומכים שהם בכלל אברכים שהגיעו בהמוניהם מפתח תקווה ומבני ברק. בעוד שהמועמד מולו, עופר ברקוביץ, עבד ופעל למען כולם – דתיים וחילונים, חרדים ומסורתיים, מזרחים ואשכנזים, ימנים ושמאלנים. הוא לא דרך על אף אחד בדרך, פעל במשך 10 שנים עבור ירושלים טובה יותר, נמנע מלעסוק בפילוגים, הסתות ושקרים במהלך כל הקמפיין. זה היה קרב בין הנשמה הטובה של הירושלמים המאוהבים בעיר שלהם, לבין הנשמה השחורה של הפוליטיקה, של העסקנים, של האינטרסים החשוכים והנסתרים שלאט לאט נתחיל להבין את ההשלכות שלהם.

כולם אומרים היום "יהיה בסדר", עברנו קשיים ואתגרים רבים, נעבור גם את זה. אז גם אני אומרת "יהיה בסדר" אבל מבינה שהפעם זה לא היה לגיטימי. זה לא היה מאבק בין תושבים לתושבים, בין חרדים לחילונים, לדתיים, למסורתיים. לא. זה היה מאבק בין אינטרסים זרים, חיצוניים לעיר, שלא מתכוונים להטיב עם תושביה, שזה לא ממש מעניין אותם, שהם משחקים במגרש אחר לגמרי – המגרש הפוליטי הארצי, של מה דרעי נותן לליברמן שנותן לגפני ומה הוא נותן להם בחזרה.

הירושלמים האלה שפעלו בהמוניהם בשבועיים האחרונים עשו ככל שביכולתם לגרום לעיר הזאת להיות הכי טובה שאפשר להם ולילדיהם – עיר שמכילה את כולם, שלא מפלגת, שבה כל המגזרים וכל האינטרסים יכולים להתקיים זה לצד זה, בדרך של פשרה. זה קצת כמו שאנחנו עם הילדים שלנו – פעם זאת מוותרת, ופעם זה מוותר, וכולם מתחרים על משאבים (תשומת הלב של אימא ואבא) וכולם לאט לאט לומדים לחיות ביחד מבלי להרגיש שזה או אני או הוא.
זה מה שאני מאחלת לעיר הזאת ביום כזה, יום שבו העסקנות ניצחה ובגדול. זה לא יהיה קל. יש סיבה שאני לא כותבת את שמי המלא. כי אנחנו ממשיכים לחיות פה, עם ילדינו ועם העסקנים גם יחד. עכשיו רק צריך למצוא דרך לגרום לזה לעבוד. כמו במשפחה. חייבים.