דפני ליף: "אל תתנו לפוליטיקאים לשחק לכם ברגשות"

טור ראשון של בחירות ואני חושבת מה לכתוב. מה כבר אפשר להוסיף בתקופה שבה יש עומס של מילים שנזרקות לחלל, מאבדות גובה ומתרוקנות ממשמעות? בימים אלו יושבים אנשים חדורי מטרה שרוצים מאוד לנצח וחושבים איך להפעיל לכולנו את הרגשות. ברור לי, כפי שברור לאנשים רבים, שמערכת הבחירות הזו עומדת להיות אלימה. פתיחה של הלב לכיוון הזה משמעותה מתן היתר לסוקרים, אסטרטגיים ומועמדים לעשות בו כרצונם. הדבר שהכי חשוב לכל אותם אנשים זה לשלוט בסיפור. הוא לא חייב אחיזה במציאות, הוא לא חייב רעיונות. רק לגעת במקום הנכון הזה שיש לנו בלב על מנת להפעיל אותנו רגשית. כל אנשי הקמפיינים מבינים שרגש הוא עניין פוליטי אז תתכוננו, אנחנו עומדים לחוות בהגזמה ניסיון לגעת לנו ברגשות, ולהפעיל אותם על מנת שנקודת המבט שלנו, הבחירות שלנו, השיחה שלנו בארוחות שישי, במקום העבודה ובסופו של דבר הפתק שנשים בקלפי יהיו בהתאם.

 

פתקי הצבעה של המפלגות המתמודדות בבחירות. צילום: מארק ניימן. לע"מ

 

הפסיכולוגיה שעומדת בבסיסו של כל קמפיין היא "למי אתה דומה" ו-"ממה אתה מפחד". יצירת דחיפות וצו שעה – או שנעשה משהו עכשיו או שהחברה שלנו תלך לפח. אולי בגלל זה אני בוחרת לשמור על מרחק רגשי מהמערכה הזו. הלב רוצה חיבור, רוצה ביחד, רוצה השראה ומפגש, ולי נמאס להגדיר מערכות יחסים על בסיס נקודות המחלוקת. אנחנו, הציבור הישראלי, משלמים מחיר כבד על המניפולציה שנעשית עלינו בתקופת הבחירות. אנחנו משלמים אותו בגלל שאנחנו שוכחים שביום שאחרי הבחירות האנשים שביקשו להפעיל לנו את הרגשות ואת הצורך האנושי שלנו בהשתייכות לקבוצה יפגשו במזנון הכנסת, ואנחנו נמשיך להיפגש בתור. בתור לדואר, בתור לביטוח לאומי, בתור לסופר, בתור לרכבת. ההבדל הוא שכאשר אנחנו נמשיך להיפגש נהיה קצת יותר רחוקים, בזמן שהאנשים שנבחרו ולא ממש עומדים בתור יצברו עוד כוח.

הלוואי והייתה קמה לה זעקה מהשטח שאומרת בצורה חד משמעית שהבחירות האלו צריכות להיות משעממות, ענייניות, ומבוססות נתונים ותכניות עבודה. הלוואי שאלו יהיו בחירות שבהן יבריקו מדינאים ולא כוכבני הפוליטיקה של הרגע. אבל זה לא יקרה הפעם, אולי יום אחד, אבל לא הפעם. והנזק כבר נעשה. כשאין רעיונות והשפה היא של מסרים קצרים וספירת צפיות ברגעים פרובוקטיביים, מעדיפים לעשות מניפולציה גם על הנתונים כדי לייפות הישגים ולגרות עוד ועוד את בלוטות הרגש שלנו.

 

הבחירות האלו, בעיניי, הן הקצנה של השבר הגדול של המערכת הפוליטית והתהום שנפערת בין אותה זירה לבין הרחוב הישראלי – אין רעיונות, רק כוכבים. הפער בין המציאות הפרגמטית לבין האמירות השחוקות של "ימין" ו"שמאל" ברור לנו הבוחרים, יותר ויותר. הוא גם ברור למועמדים. והמרכז, מה נאמר עליו? מה כבר יש להגיד עליו? לא תהיה הכרה בפער הזה. במקום זה יהיה טיוח. המילים לא ייצרו משמעות אלא יחפו על הריק שלה במסגרות הפוליטיות. לכן אני מזמינה אותנו להתייחס אליהן בהתאם, הסנטימנט הוא דומה, לצערנו ולבושתנו הגדולה לפרק הפתיחה של האח הגדול.

אז מה כן? מדוע אני כותבת את הטור הראשון הזה? בגלל שדווקא עכשיו, בתקופה זו, חשוב להזכיר מה כן. אני מאמינה גדולה בציבור הישראלי. מאמינה גדולה בכך שאנחנו חייבות וחייבים לקחת אחריות ולצד הבחירות להתחיל לשאול שאלות לא פשוטות בנוגע לכיוון אליו הולכת החברה שלנו. אני מזמינה אתכם לנסות ולזכור שהזירה הפוליטית היא כולנו. הבחירות למערכת הפוליטית הן חלק ולא כל השלם.

הבחירות האלו הן בסך הכל פיקסל מתוך תמונה גדולה הרבה יותר. תקופה משמעותית שרק מתחילה ובה חייבת להיבנות שפה מנהיגותית חדשה, רעיונות פוליטיים חדשים וגשרים חדשים שיאפשרו לנו לבנות חברה שבה גם אם רבים וכועסים זה ממקום קרוב. וזה לחלוטין אפשרי. ולכן את הטור הזה אסיים בבקשה אל מי שקוראות וקוראים אותו: תחזיקו חזק אל מול הסחף, תזכרו שיש הרבה אנשים טובים ושותפים לא צפויים בכל רחבי הארץ. עוכרי החברה הם אלו שמרוויחים מהפירוד בינינו. בואו ננסה לתת להם פחות פוקוס, מגיע לנו לשאוף גבוה יותר. ביחד.

****

הטור הזה מתפרסם לקראת בחירות 2019. אנחנו ב-Onlife מתחייבות להביא את כל הדעות ששמות במרכז את מה שחשוב לנשים. ההאשטאג שלנו #טובלנשיםטובלכולם. חושבים כמו דפני ליף? הפיצו עם ההאשטאג הזה. חושבים אחרת? מוזמנים לכתוב לנו info@onlife.co.il

#טובלנשיםטובלכולםבחירות 2019בני גנץבנימין נתניהויאיר לפידמרצ