גשר המיתרים חוזר? איך נוודא שמה שקרה לפני עשור לא יחזור על עצמו?

אתמול פורסמה ב-mynet ירושלים רשימת האמנים העתידים להופיע בבמות העירוניות בפורים וביום העצמאות הקרובים. עד כה נשמע כרגיל, אך ניחשתם נכון – הרשימה כללה רוב גברי מובהק מידי. ומה לגבי הזמרות? עיריית ירושלים שכחה כנראה שאנחנו ב-2019 ושהדרת נשים היא איננה עוד סוגיה שנשתוק ונעבור עליה לסדר היום.

הדרת הנשים בירושלים היא נושא כאוב ולצערנו לא חדש. כלל תושבי ותושבות העיר זכאים לנהל את אורח חייהם בדרכם האישית, בכך אין ספק, אך אין שום סיבה שכספי העירייה הממנים את המופעים הללו, כספים המגיעים מכלל תושבי ותושבות העיר, יהוו אמצעי להדרת נשים.

טקס חנוכת גשר המיתרים בכניסה לעיר ביוני 2008 הוא מועד שתמיד אזכור. הייתי אז בת 13 ורקדתי בלהקת 'מחולה' שהוזמנה להשתתף בטקס העירוני החגיגי. אחרי חזרות ארוכות ומעייפות, שעות בודדות לפני תחילת המופע המארגנים הודיעו לנו שמרבית הריקודים שלנו בוטלו, שהריקוד הנותר שנשאר יקוצר באופן משמעותי. הפרט הכי עצוב היה שכולנו צריכות לחבוש כובעי גרב שחורים לראשנו כדי שהשיער לא יבצבץ החוצה. ההוראה הכואבת הזו ניתנה על ידי לא אחרים מאשר ראש עיריית ירושלים בזמנו, אורי לופוליאנסקיוסגנו יהושע פולק.

(צילומי מסך מתוך כתבה של העיתונאי עמית סגל ששודרה בערוץ 2)

האירוע הקשה הזה הדהים את כל העיר. הירושלמים והירושלמיות לא הבינו איך ילדות צעירות בגילאי העשרה מהוות גורם שיש להסתירו ולהצניעו בשטח ציבורי בעיר. יותר מכך, הירושלמים והירושלמיות לא הבינו מדוע הוראות מסוג זה ניתנות על ידי מקבלי ההחלטות האמורים למלא תפקידם באופן שוויוני ודמוקרטי כלפי כולנו. באופן אישי, האירוע הזה גרם לי למחשבות רבות שעודדו אותי להתחיל לפעול למען העיר והבית שלי, שאני כל כך אוהבת.

בתגובה לפרסומים האחרונים, חברת מועצת העיר ירושלים עינב בר-כהן מתנועת 'התעוררות בירושלים' שלחה מכתב חריף לראש העירייה משה ליאון, בדרישה לשנות את הרשימה המוצעת לכזו אשר תכלול גם זמרות. אני רוצה להאמין שמדובר בטעות אנוש ולא בהנחייה כפי שהוטלה עלינו הרקדניות, לפני 10 שנים. ואם עיריית ירושלים לא מצאה זמרות למופעים הללו, אני בטוחה שהירושלמיות ישמחו להציע את האמניות האהובות עליהן. גם חיפוש קצר בגוגל יכול לסייע. לטובת עיריית ירושלים אשמח להציע כמה מהן – נטע ברזילי האחת והיחידה, שפיטה הגאונה, ריטה המדהימה והרשימה עוד ארוכה.

זכינו לזמרות ישראליות ענקיות, מוכשרות אחת אחת, שראויות להופיע בכל הבמות בארץ ובעולם. מדוע בעיר הבירה שלנו זהו עדיין לא דבר מובן מאליו? מדוע אנו, הנשים, צריכות שוב ושוב לדרוש את המקום הראוי לנו בחברה שאנו מהוות 50% ממנה? איך לא נדלקו נורות אדומות מיד עם הצגתה לראשונה של רשימת האמנים הזו? ראוי לציין כי התגובה הנשמעת בסביבת עיריית ירושלים היא שמדובר ברשימה לא סופית, אך מפתיע בעיניי לגלות שהייתה היתכנות לרשימה שכזו. למזלנו, כנראה שפרסום עיתונאי בודד הוא זה שסייע להדליק את הנורות הללו בקרב המארגנים. לומר ש"המידע שפורסם הינו היערכות ראשונית ועדיין אינו שלם", וכי "עיריית ירושלים חרטה על דגלה שוויון מגדרי בכל היבטי החיים", זה טוב ויפה, אבל אני חושבת שלא היינו צריכים להגיע לכך מלכתחילה. 

התופעה הזו מלווה אותנו יותר מידי זמן. כואב מאוד ששוב אנו נדרשים להתמודד עם סוגיה שכזו ושאנו לא למדים את הלקח פעם אחת ולתמיד. רק במערכת הבחירות האחרונה לרשויות המקומיות שהסתיימה לפני כחודשיים, ראינו לא מעט שלטי חוצות הנושאים דמויות נשיות שהושחתו רק כי נשים הופיעו בהם. אולי זה מה שגרם להדרת נשים משלטי חוצות בבני ברק. כדי שלא ישחיתו.

מכתבה של חברת המועצה, עינב בר-כהן, לראש העיר משה ליאון

ובמערכת הבחירות אצלנו, בה לקחתי חלק כמועמדת ברשימת 'התעוררות בירושלים' למועצת העיר, הסתובבתי לא מעט בירושלים ודיברתי עם חבריי הצעירים בעיר. האמירה שחזרה על עצמה כמעט בכל שיחה הייתה ש"כבר אין לנו כוח בכל פעם מחדש להילחם על הבית, ולהיאבק על דברים שאמורים להיות הבסיס לעיר מודרנית שמכילה את כלל המגוון המתגורר כאן". אני יכולה להבין אותם. ובכל זאת, תמיד נאבקתי בביקורת הזו כדי שאותם הצעירים בני גילי לא יאבדו את התקווה, כדי שיישארו בעיר גם ביום שאחרי סיום התואר, ושיבנו כאן משפחה וקריירה לתפארת.

אירועים שכאלו, גם אם מדובר ולו באפשרות הקטנה ביותר להתקיימותם, סודקים עוד סדק בלב הירושלמי שלנו והרמת הידיים בעקבותיהם הופכת לקלה הרבה יותר. אני בחרתי לקחת את החוויה שלי על גשר המיתרים ולתעל אותה לעשייה חיובית, אך חבריי עשויים לקבל את ההחלטה ההפוכה ולבחור בסופו של דבר לעבור לערים אחרות שיספקו להם חיים נוחים וקלים יותר בכל המובנים. בואו לא נגביר את התחושות הללו, בואו פשוט נזכיר את העובדות הברורות – אנחנו כאן להישאר, כולם וכולן, ללא יוצא מן הכלל. גם במופעי פורים ויום העצמאות.

קרדיט לצילום יעל אלטמן: קופיצ'ינסקי&יאדו סטודיו לצילום

הדרת נשיםהתעוררותירושליםעינב בר כהןשלטי חוצות