בישראל 2019 אני לא יכולה לחגוג את היותי אישה יהודיה?

יום האישה הבינלאומי צוין ברחבי העולם בסוף השבוע, אבל כבר כמה שנים שכאן בישראל הוא הופך לשבוע המודעות למעמד האישה בישראל. יש שמגדילים לעשות ופורשים את פסטיבלי המודעות, הירידים והפעילויות על פני החודש כולו. אלא שעבורי, כמי שעלתה לכאן מאוקראינה לפני 19 שנים בגיל 16 מתוך ציונות אמיתית, נראה שיום המודעות הזה הפך מהר מדיי לעוד סיבה למסיבה, מבלי שיש כאן באמת סיבה לחגוג.

בחרתי להעביר את יום האישה באחד המקומות הקדושים עבורי, ועבור עוד הרבה נשים ואנשים בישראל וברחבי העולם – הכותל המערבי. הגעתי עם חברותיי מארגון "קשר – נשים ביחד", המאגד עולות אקטיביסטיות מחבר העמים, המנסות לבנות כאן מציאות שוויונית ומכילה. הגענו מלאות גאווה, חדורות ברוח טובה והרבה אופטימיות, בכוונה לציין 30 שנים לקיומה של תנועת "נשות הכותל".

אני יודעת מה אומרים עלינו – עליי ועל חברותיי ושכמותי. אומרים שבאנו לעשות פרובוקציה כשאנחנו בוחרות שלא להתפלל רק בשטח שהוקצה לנו. ואני אומרת, תקראו לזה פרובוקציה, תקראו לזה להיות יהודי פלורליסטי, תקראו לי פמיניסטית, תקראו לי אקטיביסטית. הכל מקובל. אבל במקום לבלות את יום האישה בניצול הזדמנות לעשות שופינג ב-70% הנחה או בירידי נשים חגיגיים, אני בחרתי לבלות את יום האישה בדרך שתזעק את העובדה שבישראל 2019 יש אוכלוסיה שלמה שלא יכולה לחגוג את היותה אישה, יהודיה, ציונית במדינה דמוקרטית, רק משום שאינה מתיישבת עם היהדות האורתודוקסית שמנהלת את אורח חיינו.

מה שהיה הכי קשה לי זו שנאת החינם שהרגשתי שמופנית כלפינו. ולא, אני "חס וחלילה" לא מנשות הכותל, אלא פשוט אזרחית מהשורה שמאמינה שזכותה להאמין בדרך בה היא בוחרת, ולנהוג על פיה. לא תיארתי לעצמי שדווקא ביום האישה אמצא את עצמי מגינה בגופי על קשישה שישבה על כיסא, ומותקפת רק משום שהיא אוחזות בטלית ותפילין. הרגעים בהם אני מגינה עליה מפני מאות בנות עשרה ונשים אחרות שנהרו באוטובוסים אל הכותל כדי לדאוג שלא נוכל לעשות את מה שהן עושות כל ימות השנה – להתפלל – היו קשים מנשוא.

אמנם ישראל עשתה כברת דרך משמעותית בכל הנוגע למעמד האישה מאז הקמתה, אלא שהקשר הבלתי נפרד בין דת למדינה, או יש לומר בין הממסד האורתודוקסי לבין המדינה, אינו מאפשר לנו הנשים והאנשים כאן, התמודדות אמיתית עם הבעיה מהשורש. כל עוד אני כאישה לא שוות ערך לגבר, וזאת על פי ההלכה שהמדינה הזו מתנהלת לפיה, אולי נצליח קצת לגעת בתקרת הזכוכית, אפילו לשפשף אותה או ליצור שריטות או סדקים – אבל וודאי שלא לנפץ אותה.

אני בת אל, ויש כל-כך הרבה דרכים לתאר אותי. אני אישה, אמא לשראל, יהודיה, גרושה, רוסיה, תושבת הפריפריה, ישראלית. כל כך הרבה תגיות שאפשר לקטלג אותי לפיהן. אלא, שבנוגע לתיאור אחד שהוא כל כך משמעותי כאן בישראל המדינה שלי הטילה ספק בי. הלאום שלי. כשקיבלתי את תעודת הזהות הראשונה שלי עם עלייתי לארץ, ולמעשה עד שהתחתנתי בגיל 23 ושיניתי את הסטטוס שלי מרווקה לנשואה, בתעודת הזהות שלי היה כתוב בסעיף הלאום: "בבדיקה". אני, שעליתי לכאן בשל יהדותי, הייתי במשך שמונה שנים "בבדיקה".

בת אל גיטלמן. צילום באדיבות המצולמת

ה"בדיקה" הזו של היהדות שלי לא נעשתה במהלך כל אותן השנים. למעשה, אף אחד לא פנה אליי כדי שאוכיח את יהדותי, אציג מסמכים או בני משפחה לראווה, ואולי בזאת תסתיים הסאגה. גם כשהתגייסתי בשמחה לשירות מלא בצנזורה הצבאית, הפרט הזה נשאר מצונזר ולא מנע מהמדינה לדרוש את שרותי כחיילת בצבא ההגנה לישראל. גם את לימודי התואר הראשון שלי בפסיכולוגיה סיימתי כאשר אני ויהדותי עדיין "בבדיקה". אלא, כאשר רציתי לבוא תחת חופה וקידושין, בפעם הראשונה נבדקה יהדותי. שם, ברבנות הראשית בחיפה, כשאני רואה זוגות-זוגות מקבלים אישור תוך דקות וממשיכים בדרכם לשאר סידורי החתונה, אני מתבקשת בנוסף לערימת המסמכים שהבאתי, לחזור ולהביא את אמא שלי ואת סבתא שלי יחד איתי. והרב לא מבין איך סבתא שלי לא דוברת יידיש אלא רק מבינה. אחרי שיחה קצרה איתה הרבנים אמרו שצריכים עוד לחשוב ולשקול. עמדנו במסדרון, אני עצבנית ואמא וסבתא שלי מבוהלות ליד הדלת הסגורה, ומאחוריה דנו אנשים זרים על עתידי.

לאחר מספר דקות הוחלט ש"עברתי" את המבחן והם "מאפשרים" לי להתחתן. הסטמפה של "יהודיה" התווספה לתעודת הזהות שלי. אלא שלמרות התוצאות ה"משמחות", ההליך המשפיל הזה התברר כנפוץ ושאני ממש לא חריגה בנוף. מדובר בנוהל "תקין" עבור מרבית חבריי וחברותיי יוצאי ויוצאות חבר העמים, ורק קצה קצהו של שורת סיפורים קשים ומבישים, על מה שהם צריכים לעבור כדי להוכיח את יהדותם.

 

האם גורלנו הוא להישאר בחצר האחורית?

אבל את הסיפור הזה אתם מכירים. עכשיו עולה השאלה מה הקשר בין כל זה לבין מעמד האישה בישראל? במילה אחת "הרבנות", ובשתי מילים "דת ומדינה" או "כפייה דתית". הרבנות היא אותה רבנות בה נאלצתי לעבור השפלה כדי להתחתן. היא אותה רבנות בה נאלצתי לעבור כדי להתגרש. היא אותה רבנות שאחראית על טקס הגירושין שמשפיל ומבזה נשים. נכון, נאמר כבר הכל על הרבנות, אלא שכל פעם מחדש אני מופתעת איך בעידן שבו כל זוג שלישי מתגרש, עדיין לא קמו כל נשות ישראל ונלחמו כנגד ההליך המשפיל הזה, הכולל משפטים סטייל "מגורשת מגורשת מגורשת" ואקטים של הסתובבויות בלתי מוסברות. טקס הגירושין גורם לי להבין, מה שכנראה לא מספיק נשים אזרחיות ישראל מבינות ביום האישה הזה. מה שהיה הוא שיהיה גם בשנה הבאה, וזאת כל עוד הרבנות ממשיכה לקבוע לי אם, איך וכיצד אני יהודיה. הרבנות היא גם זו השולטת ברוב מוסדות המדינה – בחינוך, בצבא, בתרבות, בספורט או בתחבורה. ושאלת שמירת השבת דרך אגב, היא שאלה גדולה יותר משאלת מעמד האישה בישראל, וגם מתוקצבת הרבה יותר. סתם שתדעו.

מחאת מסורבות ומסורבי חיתון, ביום האישה בשנה שעברה. צילום באדיבות בת אל גיטלמן

את יום האישה אשתקד העברתי בחלק מהמזמן מול משכן הכנסת יחד עם חברותי מארגון "קשר – נשים ביחד", תוך שאנחנו עטורות בהינומות במחאה נגד המדיניות הנוקשה שמייצרת קהילה גדולה של מסורבות ומסורבי חיתון. את יום האישה האחרון ביליתי כאמור בירושלים, כדי לתמוך בנשות הכותל בתפילה נשית המונית ברחבה הקדושה הזו. סיימנו את היום ברחבה הייעודית לנו, אבל מפגן הכוח של קרוב לאלף נשים ועוד עשרות גברים, מוכיח שיש יהדות פלורליסטית חיה, שוויונית ובועטת לא רק בתפוצות, אלא גם כאן בישראל. יהדות שהיא לא פחות עתיקת יומין מזו ה"כשרה", והיא דרך שלא מטילה דופי ביהדות שלי או בהיותי אישה.

כל עוד הקול הזה, השפוי, של הרוב החילוני שחי ונושם את היהדות פה בארץ מבלי שהוא צריך לנפנף כל היום בתנ"ך לא יישמע מספיק, כל עוד נבחרי הציבור שלנו לא יהיו מגוונים כמונו וימשיכו לחוקק חוקים ותקנות ולהקצות תקציבים אך ורק על פי קריטריון של שייכות ליהדות האורתודוקסית, אנחנו הנשים נישאר בחצר האחורית. אנחנו נמשיך לחגוג בפסטיבלים את מעמדנו וקדמתנו, אבל לא ישתנה דבר. רק אם ננצל את היום הזה, את השבוע הזה, או את החודש הזה בעוצמות שלא יהיה ניתן להישאר אדישים אליהן, רק אז יתחולל השינוי. רק אז נצליח לנפץ את תקרת הזכוכית. 

בת אל גיטלמן מובילה את תחום דת ומדינה בארגון "הברית הישראלית" ופעילה חברתית בארגון "קשר- נשים ביחד".

אלימותהכותל המערביחופש דתירושליםמחאהנשות הכותלפמיניזם