למה מה תעשו לי? למרות העליהום על מירי מסיקה, אמשיך לכתוב את דעתי

חלק מהנשים בישראל מפחדות לכתוב את דעתן ברשת. מדוע? כי הן לא מוכנות לספוג את הקללות, האיומים, הנאצות, ההודעות האלימות באינבוקס, ההערות על מראן החיצוני והמתקפות משולחות הרסן שיכולות להיות עליהן, אם יעזו לחרוג מהקונצנזוס ויאמרו משהו שנתפס כשמאלני או שמבקר מידי את הממשלה. למי יש כוח לעבור שיימינגים, השפלות ועליהום אלים? להיות פוטנציאל לפוסט בעמוד של "הצל" או של יאיר נתניהו? לא לכולן יש את הפריבילגיה לספוג אש כל כך חזקה, והרוב מעדיפות פשוט לשתוק בנושאים פוליטיים ומדיניים, ולהתעסק במה שנוח ומוכר. בזירות הנשיות.

זה לא שגם שם אין אלימות ועצבים. גם בקבוצות נשים, אם בוואטסאפ או בפייסבוק, יש אלימות קשה מאוד אחת כלפי השנייה, וגם שם יש מי שבוחרות לא לקחת חלק במשחק. אנחנו פוגעות אחת בשנייה. רק לאחרונה שמעתי על מישהי שעברה התקף חרדה בעקבות תגובות קשות שספגה בפייסבוק, ואין לי ספק שהיא לא היחידה. זו זירת קרב רווית יצרים ואמוציות, מתח, סטרס, פחד והרבה כאב. הרשת אלימה וקשה, לכולם ולכולן, והיא פוגעת בנו רגשית ופיזית. אבל נשים נפגעות יותר.

יש ימים שאני לא מסוגלת לספוג את מה שקורה ברשת, למרות שזה חלק מהעבודה שלי – להיות נוכחת ולעקוב. לא תמיד יש לי כוח, מנטלי, לראות עוד התראה של מישהו שמנסה לבטל או להקטין אותי. אני לא יודעת למה, אבל מרבית המגיבים המתנגדים לי הם גברים. מהם אני מקבלת את התגובות הכי קשות. הם אלה ששולחים לי הודעות נאצה לאינבוקס ("לכי לעבוד בעזה או באיראן") או מאבחנים אותי בתגובות לפוסטים שלי ("את מקרה אבוד").

תגידו לי, מה כל כך קשה לכם? מה? האם אתם מגיבים ככה כלפי כל מי שכותב פוסטים, או רק נגד נשים? תחשבו רגע עם עצמכם – באיזה עצב חשוף זה נוגע לכם. כי אני לגמרי יודעת את התשובות.

אבל זה שגברים תוקפים אותי, זה לא כזה גרוע. הנה, תראו את הטור הזה. יוצא משהו טוב מהאלימות שלכם כלפיי, אני עושה מזה קריירה ומעלה על סדר היום דברים שלאף אחד כבר אין כוח לדבר עליהם. וודאי שהייתי מעדיפה שהשהות שלי ברשת תהיה יותר נעימה. אך לצערי, לפי החודשים האחרונים ושלושת השבועות הקרובים עד הבחירות – נראה שהמצב רק ילך ויסלים.

אם עוד לא ברורה הבעיה בכך שנוצר כאן מרחב אינטרנטי אלים וקשה כלפי נשים, אדייק. הבעיה המרכזית מבחינתי היא שקולות רבים, איכותיים וטובים – כאלה שמזכירים את הערכים עליהם גדלנו, כאלה המכילים בתוכם תקווה וחמלה ואכפתיות – לא נשמעים, בשל פחד מטוקבקיסטים. אתם במו ידיכם – האלימים והאלימות ואלה שלא מתנגדות ומתנגדים אליהם – הורסים אותה. 

תראו את רותם סלע. או שלומית מלכה. או גל גדות. או מירי מסיקה. נשים שהביעו את דעתן בשבועות האחרונים, והמילה "העזו" כבר כמעט נכתבת באופן אוטומטי ליד שמן. בטח שהן העזו, הן העזו לספוג מטח קללות ואלימות בלתי רגילה. היום כדי להגיד מה שאת חושבת, את צריכה להיות אמיצה. אולי בכלל כדי לעשות משהו, כל משהו, את צריכה להיות אמיצה. ללכת עם ביקיני כשאת מעל מידה 38? אמיצה! לכתוב פוסט פוליטי? אמיצה! לבקש העלאה? אמיצה!

מה המסרים שאנחנו מעבירות ומעבירים לנשים בחברה היום? שכל פעולה שלהן כמעט נחשבת לחריגה מהנורמה? אבל ככה זה, כשמרבית התגובות שלכם כלפיי וכלפי חלק מהנשים – מנסות לבטל, להקטין או להסביר לנו כמה אנחנו לא מבינות כלום מהחיים שלנו. אתם במו ידיכם הורסים את הדמוקרטיה כשאתם תוקפים אותנו ללא הפסקה. תפסיקו כבר!

העובדה שמפורסמות ארצנו מביעות דעה, מבורכת. העובדה שהרשתות החברתיות מלאות פוסטים דעתניים, מבורכת. ככה עובדת דמוקרטיה אם לא שמתם לב. אסור לנו להיכנע לסתימת הפיות, ואני מוכנה לשלם את המחיר. הוא לא אישי, הוא נשי. וכשהבנתי את זה, הפכתי להרבה יותר… אמיצה.

אני אמשיך לכתוב את דעותיי ובאותה נשימה אמשיך למחוק ולחסום את התגובות האלימות שמופיעות אצלי. לא מעט פעמים הן באצטלה של "דיון מכובד". אבל את הפטרונות, ההקטנה, הניסיון לשליטה והביטול, אני מזהה ממרחקים. גם תגובה מנוסחת היטב יכולה להיות מיזוגינית באופן מזעזע. זו לא אני שצריכה להתרגל ל"תרבות הדיון" שלכם. אתם, אתם אלה שתלמדו לכבד אותי ולהגיב לי בצורה אנושית ומכבדת. 

נשים יקרות, אל תתנו לאף אחד או אחת להשתיק אתכן. זה הזמן שלנו להביע דעה. להמשיך לעשות היסטוריה. לדרוש שיתייחסו אלינו כשוות בין שווים. לא רק על הנייר – אלא גם בפועל. ואם אתן באמת ובתמים לא חושבות שהמשפט האחרון שלי רלוונטי, אני מאושרת. 

אלימות ברשתאלימות נגד נשיםיאיר נתניהומירי מסיקהרותם סלעשיימינג