סיכום בחירות שבועי: המועמד המסוכן שעובר לנו מתחת לראדר

זה היה שבוע קשה. קשה (כמעט) לכולם. קשה לנתניהו, שנאלץ להתמודד עם מתקפת שאלות אינטליגנטיות, חכמות, ידעניות, בלתי מתפשרות של קרן מרציאנו בראיון שהוא התנדב לקיים. קשה לבני גנץ, שנאלץ גם הוא, בתורו, לשלם על הריאיון הנשכני שניהלה מרציאנו עם נתניהו, ומצא את עצמו בראיון מאוד תקיף ותוקפני עם יונית לוי כמה ימים אחר כך. קשה מאוד לאלי ישי, ששבועות מנסה להציב אלטרנטיבה לאריה דרעי ולש״ס, לאגף אותם מימין ולזנב בבוחריהם, והוא עדיין מדשדש בסקרים הרבה מתחת לאחוז החסימה. ובעיקר קשה לבוחרים, למצביעים הפוטנציאליים, למה שנקרא ״הציבור״. זה היה שבוע שבו ההכפשות, ההסתה, הפלגנות, והרטוריקה התעלו על עצמם.

 

 

ממש בסופו של השבוע החליט אלי ישי, שפרש (יש אומרים הופרש) מש״ס, לפרוש גם מהמרוץ לכנסת והודיע באופן מפתיע שהוא חובר ליהדות התורה. ישי, שניסה לצייר את עצמו לבוחרים הפוטנציאליים כמגן המזרחים, היהדות הספרדית, לא הצליח לצלוח את חסם אחוז החסימה הגבוה, וסופו שמכר את עצמו, את האידיאולוגיה הספרדית שלו ואת העטרה ויושנה ליהדות האשכנזית תמורת נזיד עדשים (עוזר פרלמנטרי ועוד תופין קטן ושולי). זהו. כל כך העביר אותו על דעתו הרצון לנקום בדרעי, עד ששכח לשם מה הקים מפלגה. קשה לדעת אם מי שהתכוון להצביע לאלי ישי – וכאלה, כאמור, לא היו רבים – יצביע תחתיו ליהדות התורה. על פניו הרעיון הזה נראה מופרך. אבל אין ספק שהמפלגה החרדית האשכנזית זכתה תדמיתית. ויש סיכוי לא קטן שאלי ישי עם מפלגתו ייעלמו לאט-לאט מהמפה הפוליטית.

בני גנץ, שהשיק את מפלגתו וזכה לא רק לגשם של מנדטים בסקרים אלא גם באהדת התקשורת והרשתות החברתיות, אחרי הופעה מעולה בכנס הענק של אייפק בוושינגטון, התקשה דווקא בראיון טלוויזיוני לא חשוב במיוחד עם יונית לוי בחדשות 12. דווקא בנושא שאמור להיות הלחם והחמאה שלו – הביטחון – דווקא שם הוא כשל, גמגם, ולא הצליח לנסח את המסר הכל כך פשוט בצורה בהירה וממוקדת. כך לפחות חשבו הפרשנים, בעלי הדעה, האסטרטגים, ויועצי התדמית. כל זה השפיע כמובן גם בסקרים. אם כי, במחשבה שנייה, יכול להיות שהציפיות של כל המומחים האלה גבוהות, שתנאי הסף שאנחנו מציבים למועמדים נוקשים מדי ושבעצם הפכנו ערלי לב ועיוורים לדמות אנושית, שאינה מהונדסת, שמעיזה למעוד פה ושם, להסס? הליכוד, כמובן, קפץ על הריאיון הזה כמוצא שלל רב, מחזר אותו שוב ושוב ושוב, שלח חיצים מורעלים לכל עבר, בדיוק כפי שעשו מפלגנץ לראיון עם נתניהו.

 

אבל בעוד כל הדרמות האלה מתרחשות ותופסות מקום של אי-כבוד ברשתות החברתיות ושוטפות גם את התקשורת הממוסדת, יש אחד שלא רק שלא היה לו שבוע גרוע, אלא שהוא הולך ומתחזק קצת מתחת לרדאר של כולם. משה פייגלין. האיש, שעד לא מזמן נחשב להזוי, לקיצוני, לסכנה לדמוקרטיה, לנביא שלטון הדת, למקדם שליטה ואחזקה והתבססות בהר הבית, האיש שסולד מלהט״ב באשר הם, שרוצה להדק את הקשר בין הדת למדינה עד שלטון מוחלט של הדת, שרוצה להקים את מערכות השלטון סביב הר הבית ממש, שרוצה לפרק את מוסדות המדינה ולהפריט אותם – הוא האיש ששובה את ליבם של הצעירים החילונים, המשכילים, בני העשרים פלוס, בואכם שלושים פלוס, שחיים חיים מודרניים, חלקם בזוגיות ללא נישואין, חלקם בני ובנות קהילת הלהט״ב, וחלקם בעלי מקצועות חופשיים.

 

פייגלין שינה תדמית והפך מאדם שנחשב הזוי על גבול החשוך למוצר המגניב על מדף הבחירות. הוא עדכן את הלבוש שלו והחליף את החליפה המיושנת בגולף שחור עדכני, קיצר את זקנו כך שיתעתע בבוחרים הפוטנציאליים וייראה אחד מהם, עטה משקפיים עגולים והצטייד בקול רך ובלתי מאיים. הוא בוחר לדבר על מה שהם רוצים לשמוע, לאו דווקא על הפרוגרמה שלו לעתיד המדינה. הוא בונה על כך שאיש מהם, הגם שכולם בעלי יכולות טכנולוגיות וקוגניטיביות גבוהות – לא יטרח לקרוא יותר משלוש מאות עמודי המצע המפורט מאוד של מפלגתו, וספק אם מישהו מהם יטרח לקרוא את הערך עליו בויקיפדיה ולראות מקצת ממעלליו בעבר, על חלקם הורשע וישב בכלא.

וכך, בעוד גנץ ונתניהו מתקוטטים על הבמה המרכזית, מרדדים את השיח, מעלים את סף ההסתה וההכפשה, הולך פייגלין למרכז מחוזות השמאל ומקושש קולות תוך יצירת דמות שאינה הוא. נתניהו, כמובן, לא יתקוף אותו, משום שהוא לא מזנב בקולות הליכוד, אלא מביא את המנדטים דווקא מהשמאל. אז מי שנהר השבוע אחרי העדר בזירה המרכזית, לא שם לב שבצד הולך ומתחזק לו אחד הכוחות הכי מסוכנים לחירות הפרט, למדינת רווחה, לחילוניות, לערכים ליברליים ודמוקרטיים שקם בישראל.

אלי ישיבחירות 2019ביבי נתניהובני גנץמשה פייגלין