עכשיו זה סופי: נתניהו הוא ללא ספק מלך ישראל ושרה אשתו היא המלכה

אפשר לשחק עם המספרים בכל מיני אופנים. בשביל זה נבנו כאן אולפני טלוויזיה מרהיבים ויומרניים – כדי לשחק את משחק העוגות והגושים. אבל דבר אחד אפשר לומר בוודאות הבוקר הזה – אפילו עוד לפני סיום ספירת קולות החיילים ושאר המעטפות הכפולות:
השמאל התרסק. בכל דרך שנהפוך את זה, בכל תרחיש של חיבורים וחיסורים, המפלגות שדוגלות באידאולוגיה של שמאל – סוציאל-דמוקרטיה על צורותיו השונות – הפסידו ובגדול.
 
אבל אפשר לומר עוד משהו בוודאות: בני גנץ ניצח בגדול. יכול להיות שהוא לא ירכיב את הממשלה הבאה, אולי גם לא יישב בקבינט, אבל הוא ניצח. הוא בא (כמעט) משום מקום, אסף גברים ונשים עם רקורד עשייה מרשים, ששום דבר לא באמת מחבר ביניהם, ידע לצרף אליו את מפלגתו של יאיר לפיד על שלל פעיליה וסניפיה והשיג מספר דמיוני של מנדטים, שווה בכוחו לליכוד. עם זאת, המבחן של גנץ מתחיל הבוקר, וליבו של המבחן הזה הוא השאלה האם כחול-לבן היא באמת מפלגה או אוסף של א.נשים מוכשרים, חכמים, בעלי ניסיון – ששום דבר לא באמת מחבר ביניהם ובלי לאחוז בהגה השלטון אין להם מה לעשות ביחד. האם יצליח גנץ למשטר את אנשיו כמו שעשה לפיד לאורך השנים? ספק. האם המפלגה הזאת תצליח להוביל אופוזיציה עצמאית, חזקה, עם אמירה? ספק. האם יצליח גנץ להחזיק את האוסף ביחד עם הפנים לבחירות הבאות? זה המבחן האמיתי.
 
הדבר השלישי שאפשר לומר בוודאות: הערבים הפסידו ובגדול. כוחם נחלש, אחוזי ההצבעה הנמוכים במיוחד מעידים יותר מכל על חוסר אמון של הערבים במשחק הפוליטי. וגם הנשים הפסידו. הפסידו כי מספר הנשים בכנסת הבאה יהיה נמוך יותר, זה כבר ידוע. אבל הנשים הפסידו כי כוחן של המפלגות שלא סופרות נשים עלה באופן דרמתי. ש"ס ויהדות התורה מדירות נשים (למרות פסיקת בג"ץ), אבל גם במפלגות שבהן יש נשים – הליכוד ואיחוד מפלגות הימין – הן לא נמצאות בשורה הראשונה והתפקידים שיקבלו בממשלה ספק אם יקנו להן מושב בקבינט המדיני-ביטחוני.

חברות הכנסת שנותרו מחוץ לרשימות. תמונות מתוך עמודי הפייסבוק שלהן

 
והדבר האחרון שאפשר לומר בוודאות: זה אכן העם. לחשוב שקמפיינים יכולים לתעתע, להפוך דעה של אנשים חושבים משמאל לימין, לחשוב שמדובר בקסם – זה עלבון להחלטת הבוחרות והבוחרים.
 
תוצאות הבחירות משקפות מגמה של שנים: העם ימני יותר, מסורתי ודתי יותר. זה משתקף באופן מובהק בבחירות. מה זה אומר? זה אומר ששוויון לכל האזרחים אינו נושא שעומד בראש סדר היום. זה אומר שהתרסקות מערכת הבריאות לא באמת הייתה לנגד עיני הבוחרות והבוחרים, וגם לא הכשלים בתחבורה הציבורית כפי שבאו לידי ביטוי בדו"ח מבקר המדינה האחרון. זה אומר שמגמות הלכתיות-יהודיות-דתיות וימניות במערכת החינוך לא מנעו מהבוחרים לתמוך במפלגות החרדיות – ספרדים ואשכנזים – ובמפלגות ימניות יותר (איחוד מפלגות הימין) או טיפה פחות (הליכוד).
 
זה אומר שגורלו של הסכסוך הישראלי פלסטיני אינו נמצא כלל על סדר יומו של הציבור הבוחר, למרות הגבול החם עם עזה, למרות מחאתם של תושבי הדרום, למרות הפיגועים המזדמנים בשטחים. וזה אומר שכתב החשדות המפורט שהוגש לפני שבועות אחדים לא רק שלא הזיז למצביעי הליכוד ושאר מפלגות הימין, אלא למרות כתב החשדות הזה כוחו של הליכוד עוד גדל. איילת שקד כנראה לא תהיה שם כדי לסיים את מלאכת החלשת כוחה של מערכת המשפט, אבל אפשר כבר לנחש שרבים ירצו לקפוץ על הכיסא המתפנה כדי לתפוס את מקומה ולהמשיך בדיוק במקום שבו עצרה.
 
זה אומר שישראל צועדת בבטחה בדרך שבה צועדות מדינות רבות אחרות בעולם: ימינה וימינה. האם העובדה שמדובר במגמה גלובלית מנחמת את המחנה המפסיד? ספק. אבל זו המציאות. מצד שני אפשר לשחק במשחק האילו. אילו בנט ושקד לא פירקו את הבית היהודי, יכול להיות שמצבם היה טוב יותר. אילו אבי גבאי לא היה מפטר בשידור חי את ציפי לבני, אילו נעתר לאיחוד עם מרצ, יתכן שגם שם היה הלילה האחרון מסתיים טוב יותר. אילו אחמד טיבי לא היה מפרק את הרשימה המשותפת, יתכן וגם הערבים יכלו לממש את מאגר המצביעים שלהם טוב יותר ולפתוח את הבוקר עם מספר מנדטים גדול יותר, מבוסס יותר ומשקף יותר את גודלו של המיעוט הערבי. אילו אורלי לוי-אבקסיס הייתה מצטרפת לגנץ בתחילת הדרך, או אילו הסכימה לפרוש מהמירוץ כאשר היה די ברור שלא תעבור את אחוז החסימה.
 
אין ספק שהימים הקרובים יהיו ימים סוערים. הם יהיו סוערים קודם כל בגלל משחק הקואליציה. כל מפלגה שתוזמן לשולחן הממשלה תבוא עם רשימת דרישות. משחק הכיסאות יהיה לא קל עבור כולם. הם יהיו סוערים, כי תכנית המאה של טרמאפ כבר בדרך והיא תחייב את הממשלה החדשה להגיב. הם יהיו סוערים משום שעורכי הדין של נתניהו אמורים לקבל ממש עכשיו את תיק הראיות שעל בסיסו נבנה כתב החשדות. ומאותו רגע יתחילו ההדלפות של הקלטות ועדויות שחלקן יביכו בוודאי את ראש הממשלה היוצא והנכנס.
הם יהיו סוערים משום שאבי גבאי יעמוד למשפט החברים וההיסטוריה של מפלגת העבודה כבר הוכיחה שזה לא יהיה קל. הקולות הראשונים כבר נשמעו בליל הבחירות עצמו.
 
אבל הדבר הכי משמעותי שיש לומר הבוקר הזה: נתניהו הוא ללא ספק מלך ישראל ושרה אישתו היא המלכה. תועפות של מילים נכתבו ונאמרו על החקירות והעדויות וההקלטות, על הימין החדש והישן שינגוס, על האזרחים המשעממים, על המשפחה ששוברת את כל כללי הטאקט, הנימוס והתרבות – שום דבר מזה לא דבק בו, באשתו או בבנו. הם חזקים יותר, מקובלים יותר. ומה שעוד מחזק את כוחו של נתניהו הוא העובדה שכל כך הרבה חברי כמסת חדשים מעטרים את רשימת הליכוד וכ-ו-ל-ם תלויים בו ולא להיפך. כעת נותר לשאול האם נתניהו יממש את הבטחת הבחירות שלו ויעשה לגליזציה של הקנאביס כדי שבוחרי השמאל יוכלו לטמון את יגונם בג'וינט? ספק.
בחירותבחירות 2019בני גנץבנימין נתניהוהליכודכחול-לבןפוליטיקה