הסיבה בגללה בחירות זה לא רעיון כזה גרוע

באקט ההתאבדות הקולקטיבי שביצעה הכנסת ה-21 בשבוע שעבר, נפתח גם חלון הזדמנויות נדיר, כזה שקורה פעם בדור, אם בכלל. 
חלון הזדמנויות לערוך תיקונים, שיפוצים, עידכונים ושיפורים ברשימות לכנסת ה-22. 
התיקון הדחוף ביותר נדרש, כמובן, בזירת השוויון המגדרי. או בשפה ישירה יותר: מספר הנשים שיתפסו מקום בקידמת הרשימות במפלגות השונות, וברזולוציה יותר מדויקת, מספר הנשים שמיועדות לשאת תפקידים בכירים בין אם בקבינט, בממשלה או במוקדי קבלת החלטות אחרים.
הכנסת ה-21 הושבעה והתפזרה עם 29 חברות כנסת בלבד, רבות מהן נדחקו למקומות אחוריים ברשימות. את העניין הזה אפשר וצריך לשנות. זה בוודאי יכול להתרחש במפלגות שבהן אין פריימריז, זה יכול להתרחש גם במפלגות שבהן יש פריימריז וראש המפלגה יכול לשריין שיריונים כאלה ואחרים. ראו ערך הצבתו של אלי בן דהן, איש איחוד מפלגות הימין, במקום ריאלי ברשימת הליכוד, או השיריון המסתמן לאנשי כולנו של משה כחלון לקראת הכנסת הבאה. אם רוצים זה אפשרי.
אחרי הביקורת שהושמעה במעגלים רחבים, הן ברשתות החברתיות והן בקרב ארגוני הנשים, על רשימות עם רוב מובהק ומשמעותי של גברים, אפשר וצריך לשנות. 
 
 
לא רק שנשים אינן קישוט, לא צריך גם לייעד נשים רק לטיפול בנושאים שנחשבים משניים בסדר היום הלאומי. נשים צריכות לתפוס מקום מרכזי גם בדיונים על ביטחון המדינה ויחסי החוץ. כדי שזה יקרה צריך לעשות שינוי בשני מישורים: המישור האחד הוא כמובן מספרי. צריך שבכל מפלגה יהיה מספר שווה של גברים ונשים. המישור השני הוא שינוי הפרדיגמה לפיה רק מי שיש לו עבר צבאי רב שנים, או ברזלים כבדים על הכתפיים יכול לקחת חלק בדיונים ביטחוניים. הגיע הזמן שהדיון הביטחוני בישראל יכלול גם נקודות מבט אזרחיות, וגם נקודות מבט של נשים. 
זה נכון לתפקידים בממשלה ובקבינט, זה נכון גם כשמחלקים את המושבים בוועדות הכנסת השונות, זה לא פחות נכון כאשר מציבים מועמדות ומועמדים למשרות ציבוריות חשובות. מה שקרה עם המועמדים למבקר המדינה היה מביך ומביש, כאשר בסופו של דבר הוצבו לבחירה שני גברים, שלאף אחד מהם אין יתרון יחסי בתחום הזה, ואילו מועמדותה של האישה היחידה ששמה הוזכר ושיש לה כל הכישורים לעשות את התפקיד טוב ובאופן עצמאי, הוסרה מסיבות לא ענייניות. 
 

חברות הכנסת החדשות בכנסת ה-21 שייאלצו להאבק על מקומן בכנסת ה-22

 
תיקון נוסף צריך לקרות ביחס לאזרחי ישראל הערבים. אי אפשר עוד להדיר, להסית, לבדל, ולעשות דה-לגיטימציה ל-20% מאזרחי ישראל הערבים ולהתייחס לכולם כמקשה אחת תחת הכותרת ״שונאי ישראל״, ״מזדהים עם האויב״, או כל תיוג סטריאוטיפי אחר. סקר עומק שנערך לפני הבחירות האחרונות הראה באופן מובהק שרוב האזרחים הערבים רוצים להשתתף במשחק הפוליטי, ואף רוצים להיות חלק מהקואליציה. הם לא מדירים את עצמם ממוסדות המדינה, אין סיבה שהמדינה, או מוסדות המדינה ידירו אותם. 
באותה נשימה על ההנהגה הערבית לרכוש מחדש את אמון הבוחרים ולעשות הכול כדי להעלות את שיעורי ההצבעה בחברה הערבית, שהגיעו בקושי לסף חמישים האחוזים. איחוד מחודש בין המפלגות הערביות יכול להיות צעד בונה אמון, ויכול להניב גם פירות בסוף הדרך עם יותר מנדטים.
גם מפלגות אחרות יכולות ואולי צריכות להתאחד. אין סיבה שמספר מפלגות שההבדלים ביניהם שוליים יתחרו על אותו קהל. אם מסיטים הצידה את האגו, אפשר לעשות את זה עם כבוד לבוחרים, שהם אנחנו, הצרכים שלנו והכוח שאנחנו נותנים לנבחרים.
 
ואולי הדבר החשוב מכל הוא הנושאים שעל סדר היום. מערכת הבחירות האחרונה נכשלה. נכשלה בכל מימד שנבדוק, אבל בעיקר נכשלה בהצבת סדרי עדיפויות לנושאים החשובים לציבור. אפשר לומר באופן גורף ששום נושא חשוב לא היה על סדר היום הציבורי בבחירות האלה. לא מערכת הבריאות שקרסה, לא האלימות נגד נשים שאך לפני חודשים אחדים עמדה במרכז השיח הציבורי וגררה הפגנות בכל רחבי הארץ ושביתות, וכמובן לא המצב הביטחוני המדורדר שגורר אותנו שוב ושוב למעגלי אלימות. לא התחבורה הציבורית הקורסת, לא החקלאות המתמוטטת, ולא קצבאות הזיקנה המצטמקות ועלובות.
אף אחד מהנושאים האלה לא עמד במרכז מערכת הבחירות.
זה הזמן לתקן. זה הזמן להחזיר לשיח את הנושאים החשובים ולתת עליהם את הדעת. אסור ליפול שוב לשיח המפלג, המסית, השונא. זה לא עומד במבחן הבוחרים, וזה לא מחזיק לאורך זמן. כולם מפסידים מזה. בעיקר אנחנו. הבוחרות והבוחרים. 
בחירות 2019בני גנץבנימין נתניהוייצוג נשים בפוליטיקהשוויון מגדרי