שלי יחימוביץ היא עוד חוליה בשרשרת הנשים המרשימות שנעלמות מהכנסת

לנוכח בחירתו של עמיר פרץ – שוב – לראשות מפלגת העבודה, וחזרתו בסערה של אהוד ברק למשחק הפוליטי, זאת בתוספת תבוסתה של תמר זנדברג במירוץ על ראשות מרצ והירידה במספר חברות הכנסת הנבחרות באופן כללי, מקבלת פרישתה מהפוליטיקה של שלי יחימוביץ ממד נוסף. 
 
יחימוביץ, שמציינת 13 שנות קריירה פוליטית מרשימה, החליטה שלא להתמודד לכנסת הבאה. היא מצטרפת לרשימה ארוכה של נשים מרשימות, מחויבות, ח"כיות חרוצות, בולטות ומנהיגות שפרשו רק לאחרונה מהזירה הפוליטית. כאלה שלא צלחו את מחסום החסימה, שלא מצאו את מקומן במפלגות שהתפרקו והורכבו מחדש, או שסתם נדחקו לתחתית הרשימות שלהן.
 
שלי יחימוביץ הייתה פרלמנטרית חרוצה, עם מוסר עבודה גבוה. אבל מה שאפיין אותה במיוחד היה העצמאות הפוליטית שלה. היא כמעט ולא התיישרה עם שום קו מפלגתי, וככזו היא הייתה לאורך כל הדרך חברת כנסת אופוזיציונית מצטיינת, גם כשמפלגתה הייתה חלק מהקואליציה. היא הייתה מחויבת לאידאולוגיה ולסט הערכים שהיא האמינה בו, ומשם סימנה כמה מאבקים בולטים. היא לא חששה להתעמת עם גדולים וחזקים, והובילה, כמעט לבדה בכנסת, את המאבק הבלתי מתפשר נגד מתווה הגז, כשהיא מגובה רק במספר קטן של עיתונאים מביני עניין, וכמובן קומץ של פעילים חברתיים מסורים.
 
למרות כל זאת, יחימוביץ מצטרפת לציפי ליבני שפוטרה במהלך פומבי ומשפיל במיוחד על ידי אבי גבאי, ואז החליטה לפרוש לגמרי, שולי מועלם ואיילת שקד שפרשו כדי להקים מפלגה חדשה שלא עברה את אחוז החסימה, אורלי לוי-אבקסיס, עוד ח"כית מצטיינת עם רקורד מרשים בעבודה חברתית מסורה, שנותרה מחוץ לכנסת, שורה ארוכה של נשים חזקות במפלגת העבודה שהמספר הזעום שקיבלה המפלגה בבחירות האחרונות הותיר אותם מחוץ לכנסת – בהן מרב מיכאלי, איילת נחמיאס-ורבין ורויטל סוויד – וכאמור זנדברג, שהודחה מראשות מרצ, ומיכל רוזין, שנדחקה לתחתית החלק הראלי של הרשימה לכנסת. אל כל אלו אפשר להוסיף את עליזה לביא שיאיר לפיד החליט, משום מה, לדחוק אותה למקום מאוד לא ראלי, שהפך עוד פחות ראלי אחרי האיחוד עם כחול לבן.
 
 
רוב הנשים האלה הפגינו אג'נדה פמיניסטית בולטת וידעו לשתף פעולה בנושאים מגדריים, ולהתגבר על המחלוקות האידיאולוגיות העמוקות בענייני שמאל וימין. די אם נזכיר את המאבק המשותף, חוצה המפלגות, שניהלו כולן כאחת נגד העלאת גיל הפרישה לנשים ולהשגת שוויון בשכר ובשוק העבודה בין גברים ונשים. ואפשר להזכיר גם את הניסיון להיאבק ביחד נגד ביטול חזקת הגיל הרך, לא כנגד הורות שוויונית, אלא כדי למנוע את ניצולו להחליש עוד יותר את הנשים במסגרת הסדרי גירושין. וכמובן המאבק המתוקשר מכולם בנושא אלימות נגד נשים, שצמח מהשטח וקיבל גיבוי עצמתי מחברות הכנסת. הנשים האלה הביאו איתן משהו אחר. אם יש משמעות לנוכחותן של נשים בפוליטיקה, אלה הנשים שביטאו את הנוכחות הזאת באופן מרשים. אלה הנשים שהביאו לסדר היום נושאים שאף אחד מהגברים לא התעניין בהם, השמיעו קול שהגברים התקשו לשמוע. 
 
בד בבד עם היעלמותה של שורת הנשים המרשימה הזאת, הפציעו רשימות חדשות לפוליטיקה, שבהן נשים אינן מוצבות במקומות גבוהים, או לחלופין מפלגות שבחרו להכניס לרשימות נשים לא מנוסות בעבודה פרלמנטרית, שחלקן אלמוניות לציבור וייקח עוד זמן עד שיוכלו לקבל את הנפח הפוליטי ולאמץ לעצמן זהות, תחומי עניין, מומחיות ובעיקר מוניטין ציבורי.
 
אי אפשר לנתק את הפרישה של יחימוביץ מהדחתה של זנדברג מראשות המפלגה, מפיטוריה של ליבני וממה שנראה כמו מאבק כוח בקרב מפלגות הימין נגד הצבתה של שקד בראש הרשימה המאוחדת שלהן. ולכן אי אפשר לנתק את פרישתה של יחימוביץ מההקשר המגדרי, גם משום שהיא קול בולט בשדה הזה כבר עשרות שנים, בולטת ובלתי מתפשרת.
 
בכנסת הבאה, את זה אפשר לומר כמעט בוודאות, יהיה הכוח הנשי חלש יותר, הרבה יותר. לא משום שלא יהיו בכנסת נשים ראויות, אלא משום שיהיו הרבה פחות נשים, משום שהנשים הוחלשו באופן כמעט אנוש כאשר לא הוצבו במקומות משמעותיים במפלגות השונות, משום שרוב חברות הכנסת יהיו חדשות בזירה, וחלק לא גדול מהן לא מוכרות לציבור הרחב.
 
 

 

כנסתשיוויון מגדרישלי יחימוביץ