מבולבלות? הנה המדריך לבוחרת שמחפשת במי לבחור

הגענו – סוף-סוף – למה שקוראות הישורת האחרונה. עוד כמה שעות וזהו. אבל בואו, המשימה הקשה עדיין לפנינו, ולא משנה מה אנחנו חושבות, אף אחד לא יכול לעשות אותה במקומנו, להחליט למי להצביע.
איך מחליטות? איך בוררות את המוץ מהתבן? איך מנסות לדלות את התוכן מהרעש? את הערכים מבליל הרכילויות, ההסתות, ההשמצות, השקרים, הספינים, דברי החלקות והמעדנות, הקליפים, והתמונות באינסטגרם, בליץ הראיונות, הסרטונים בפייסבוק והחידודים בטוויטר?
איך לעזאזל מחליטות?
 
ננסה לתת כאן מדריך קצר לבוחרת. נאמר כבר בתחילה, שאתייחס רק למפלגות שהן שחקניות ותיקות בשדה ונמצאות מעל או מעבר לאחוז החסימה. אין הכוונה להשקיע כאן זמן במפלגות  (הרבות מדי שנרשמו בבחירות) אבל הסיכוי שלהם לחצות את רף 3.25% אפסי. עיון בעמוד ועדת הבחירות המרכזית מגלה שלבחירות האלה נרשמו 31!! מפלגות בסך הכול. רק עשר מתוכן צפויות לעבור את אחוז החסימה.
 
 
הליכוד?
 
מי ששוקלת להצביע לליכוד יודעת מה היא מקבלת. הליכוד מנהיג את המדינה כבר עשרות שנים עם הפסקות קצרות.. עם הליכוד אנחנו מקבלים גאווה לאומית-יהודית, השקעה גדולה בביטחון המדינה, מאמצים גדולים בשדה הבינלאומי, יחסים מיוחדים עם הנשיא האמריקני, איפוק (יש יאמרו מבורך) מול עזה ובאופן כללי הרבה מאותו הדבר המוכר.
הליכוד מביא איתו גם הדרה עד כדי שינאה של הערבים, הפרטה, חיזוק המונופולים, החלשת התקשורת, החלשת בית המשפט העליון, פערים חברתיים, ויש מי שחושש אפילו ממהלך בלתי צפוי של נשיא ארה״ב אחרי הבחירות בקשר לעיסקת המאה שתתהפך לנו בפנים. 
הליכוד מביא איתו מיעוט נשים בצמרת, שיתוף פעולה עם החרדים, שיתוף פעולה עם מפלגות הימין יש יאמרו הקיצוני, וכמובן את המנהיג הבלתי מעורער שלו, בנימין נתניהו ומשפחתו שהפכו חלק בלתי נפרד מהנוף הפוליטי שלנו בעשור האחרון.
 

בנימין נתניהו צילום Shutterstock

 
ימינה? או עוצמה יהודית?
 
מימין לליכוד יש מפלגה אחת שמתהדרת בכך שאישה מנהיגה אותה. האישה הזאת, איילת שקד, הוכיחה את עצמה כאשת מעשה, נחושה, עם סדר יום שמרני לעילא, עם יכולת לחבור לגורמים דתיים מאוד שהחלום שלהם הוא מדינת הלכה בסיגנון המילניום השלישי. שלושת מנהיגי ימינה – שקד, נפתלי בנט ובצלאל סמוטריץ׳ – מתהדרים בנפח עשייה משמעותי: שינוי פניו של בית המשפט העליון והפיכתו לשמרני מאוד, חיזוק ההתנחלויות, הפיכת מערכת החינוך לדתית-אורתודוכסית יותר (יש הקוראים לכך הדתה), שימת משקל יתר על זכותנו על ארץ אבותנו, לעיתים קרובות על חשבון עשיית רוחב למען כלל החברה הישראלית על שלל שבטיה וקבוצותיה. או כמו שאומרת שקד, ימין אידיאולוגי.
 

איילת שקד. צילום: בני גם זו לטובה

אבל מימין לו יש מפלגה, שמסמנת קו עוד יותר קיצוני ובלתי מתפשר, עוצמה יהודית, שבראשה איתמר בן גביר, פעם נער גבעות, והיום עורך דין, עם תפיסת עולם סדורה, אידיאולוגיה מגובשת, ועור עבה. נפח העשייה שלו רחב, גם אם לא בשדה הפרלמנטרי. הוא קנה את פרסומו בפעילויות פרובוקטיביות נגד המשטרה, ובתביעות שהגיש נגדה וזכה. הוא החל את דרכו במפלגה שהוצאה מחוץ לחוק, ולאט לאט וביסודיות סלל את דרכו בחזרה לחיק הלגיטימיות. בן גביר מביא איתו תועפות של גזענות עטופה בזהירות סגנונית על גבול המותר. כמו דתיים אורתודוקסיים רבים – יהודים ומוסלמים – יחידת הזמן שהוא מתייחס אליה היא הנצח. הוא מאמין שבקץ המריבות והמחלוקות והבחירות – בקץ הימים, ההלכה תשלוט כאן, העם היהודי העליון יגבר על כל האחרים וישלוט עליהם שליטה מלאה ללא מצרים, יחזיר לעצמו את חלקי הארץ – יש החולמים על הפרת והחידקל ממזרח ועל הנילוס ממערב. אבל זה בקץ הימים, בינתיים שואפים בן גביר וחבריו לעוצמה היהודית לא רק לעבור את אחוז החסימה, אלא להיכנס לממשלה ולהיות הסמן הימני שלה. אם כך יקרה, משקלו של שר אחד במפלגה של 4-5 ח״כים יכול להיות משמעותי יותר מכל שלושים ומשהו חברי הליכוד. בעוצמה יהודית, אגב, יש אישה במקום השני – אדוה ביטון אמה של אדל ביטון ז"ל.
 

עוצמה יהודית

מפלגות חרדיות?
 
לחרדיות שבין הקוראות, אם הן נאמנות לשבט שלהן, הבחירה היא בין ש״ס ליהדות התורה. שתי מפלגות מגזריות, ותיקות מאוד, עם נפח עשייה משמעותי. השאלות שהמצביעה צריכה לשאול את עצמה: האם הגברים המובילים את המפלגות האלה מייצגים אותה? האם חשוב לה נושא שילוב נשים במפלגות החרדיות? האם המפלגות האלה הצליחו, כמו שאומרות, להביא את הסחורה? האם שאלת הגיוס היא באמת השאלה המרכזית שעומדת על סדר היום שלה? האם חשובה לה שמירת השבת בפרהסיה הציבורית? האם היא רואה בהצבעה שלה למפלגות האלה תשובה לקמפיינים המסיתים נגד הציבור החרדי?
אבל בואי, מאחורי הפרגוד, זה רק את ובוראך. ברגע האמת את המחליטה הבלעדית. תזכרי את זה. ותחליטי מה באמת חשוב לך. זה הזמן שלך. זה הקסם של הדמוקרטיה. איש אחד קול אחד. או אישה אחת קול אחד. 
 

אריה דרעי יו"ר ש"ס. יעקבג ליצמן יו"ר יהדות התורה

 
 
כחול לבן? 
 
מעבר לקווים, ממתינה מפלגת כחול-לבן. בינתיים מפלגה שלא הוכיחה את עצמה בכלום. למרות שהיא נראית כאילו תמיד הייתה כאן, היא הוקמה לפני חודשים אחדים בלבד וחבריה עוד לא צברו נפח של עשייה בכנסת. למעט אנשי יש עתיד לשעבר, או מי שכבר הוכיח את עצמו במקומות אחרים. כחול-לבן מביאה לבוחרת ניסיון ביטחוני של עשרות שנים, מהסוג שצוברים גברים במדים, שלושה רמטכ"לים,  (כן, גם אישה אחת, אורנה ברביבאי שהצליחה להגיע לדרגה הגבוהה ביותר). אלה, מן הסתם, פחות מבינים בנושאים אזרחיים כמו חינוך, בריאות, תחבורה, מגדר, איכות סביבה, משפט ותרבות. אבל, אם להסתמך על נפח העשייה של כמה מחברי הרשימה, אפשר לסמן את מיכאל ביטון, לשעבר ראש עירית ירוחם, עם ניסיון עשיר בתחום החברתי, וכך גם מאיר כהן ויעל גרמן (לשעבר יש עתיד), או את מירב כהן, שנכנסה לכנסת, בין השאר, בזכות מאבק חסר פשרות נגד עושק קשישים, ויש להניח שכך תעשה גם בעתיד, או מיקי חיימוביץ, שאחרי שסיימה להיות מגישת חדשות, הובילה מהלכים בתחום הצמחונות והמזון. 
למי ששוקלת להצביע כחול-לבן יהיה חשוב, מן הסתם, להחליף את השלטון. זה רצון לגיטימי במשטר דמוקרטי. כדאי לזכור את זה. לגבי תוכן העשייה, נצטרך להמתין.
 

כחול לבן

 
שמאלה? העבודה או המחנה הדמוקרטי? 
 
ומשמאל לכחול-לבן נאבקות שתי מפלגות על מאגר קולות קטן יחסית: העבודה-גשר, שמתנדנדת על אחוז החסימה, והמחנה הדמוקרטי שכולל גם את מרצ. 
הצטמצמות מפלגת העבודה והחשש מהיעלמות צריכים להדליק נורה אדומה מהבהבת לכל מי שערכים חברתיים חשובים להם. לכל מי שמתנגדים להפרטה, לכל מי שחושבים שהנושאים החברתיים קודמים להסכם שלום. מפלגת העבודה-גשר הצליחה לנסח חזון כלכלי-חברתי מרשים, שאפתני מאוד, שייאלץ העלאת מיסים. עמיר פרץ כבר הוכיח את יכולתו לקדם העלאה בשכר מינימום, ואורלי לוי אבקסיס הוכיחה את יכולתה לשים את נושא הדיור הציבורי והבריאות בפריפריה במרכז סדר היום הציבורי, איציק שמולי, שמדורג שלישי ברשימה הוכיח מסירות ועשייה ענפים לקידום זכויות האזרחים הוותיקים. ועל תרומתה של מרב מיכאלי (מספר 4) לשדה הפמיניסטי – מחוץ לכנסת ובתוכה – כמעט ולא צריך להרחיב מילים. מי שהנושאים האלה חשובים לה – מפלגת העבודה היא המקום.

העבודה- גשר

        
 
שמאלה משם, נמצא את המחנה הדמוקרטי, מסגרת חדשה שנולדה לקראת הבחירות האלה, ומבוססת בעיקר על מאגר המצביעים של מרצ, שכבר בבחירות הקודמות התנדנדה על סף אחוז החסימה.
מי שחשוב לה קיומה של מפלגה ציונית, שמקדמת הסכם עם הפלסטינים – זה הבית שלה. מי שחשוב לה להכניס את אילן גילאון, שקידם באופן מרשים את נושא קיצבאות הנכים, זה הבית שלה, מי שחשוב לה מאבק נחוש למען זכויות בנות ובני הקהילה הגאה – זה המקום. אלה יהיו הנושאים המרכזיים על סדר היום של המחנה הדמוקרטי.

ניצן הורוביץ, סתיו שפיר ואהוד ברק. צילום: המחנה הדמוקרטי

 
הרשימה המשותפת? 
 
הצבעה לרשימה המשותפת היא הצבעה מגזרית מצד אחד, או תגובת נגד לגזענות וההסתה נגד האזרחים הערבים מצד שני. יש מיעוט קטן מאוד בקרב מצביעים יהודים שמצביע לרשימה המשותפת מתוך אמונה באידיאולוגיה של אחת המפלגות. ההבדלים ביניהן כל כך גדולים – שהצבעה לרשימה המשותפת היא הצבעה לסל אחד גדול. מי שחשוב לה לחזק את מעמדם של אזרחי ישראל הערבים, מעמד שנשחק ורוסק – זו הכתובת עבורה. מי שחשוב לה המאבק באלימות בחברה הערבית, זה המקום, מי שחשוב לה שותפות יהודית-ערבית – זה המקום.    
יש לציין שכל המפלגות האלה: המחנה הדמוקרטי, העבודה-גשר, הרשימה המשותפת וכחול-לבן יעשו ככל שביכולתם כדי לחזק את שלטון החוק.
 
לשון המאזניים- ישראל ביתנו 
 
ואחרון אחרון ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן. ליברמן הצטייר כסטארט-אפ של הבחירות האלה. מי שסימן את עצמו כמלך החילונים. הוא הלך על הראש של החרדים ושל נתניהו באופן כמעט שווה. הצבעה לליברמן תהיה הצבעה למפלגה שבמידה רבה תקבע איך תיראה מדינת ישראל אחרי הבחירות. בעשרות השנים שבהם נמצא ליברמן בשדה הפוליטי, לא ניתן לגבש מסלול, מהלך אידאולוגי או דרך שמזוהים איתו. ליברמן היה ונותר אניגמה. הוא קובע והוא מחליט. חברי הרשימה משתנים חדשות לבקרים, ואחדים מהם לא מספיקים לצבור הכרה בקרב הציבור הרחב בטרם נגזר גורלם לשבט. נפח העשייה של ליברמן זעיר. הוא הצליח להקצות משאבים להעלאת הקיצבאות של יוצאי ברית המועצות שלא צברו מספיק שנים לפנסיה, רוב הדברים האחרים היו דיבורים ורטוריקה. זה עיקר כוחו.
 

אביגדור ליברמן. צילום ישראל ביתנו

 
נותרו עוד שעות מעטות להתלבטות. כך או כך – אתן חייבות ללכת להצביע. הזכות הזאת היא גם אחריות.
בחירות 2019מדריך לבוחר