בשנת בחירות אחת ארוכה איבדנו את כל המנהיגות הנשית בכנסת

בתולדות הפוליטיקה הישראלית כיהנו עד כה 2640 חברי כנסת, מתוכן רק 138 נשים. למרות הייצוג המזערי נדמה שביניהן היה מספר לא פרופורציונלי של מנהיגות שהשאירו חותם משמעותי על הפוליטיקה והחברה הישראלית. בתוך שנת הבחירות הארורה הזו, מבלי ששמנו לב, קרה דבר מאוד מדאיג – איבדנו את המנהיגות שלנו.

משמאל, תוך שנה נעלמו זהבה גלאון, ציפי לבני ושלי יחימוביץ. נדחקה תמר זנדברג. וגם מימין מירי רגב הודרה מצילום הנהגת הליכוד ואיילת שקד הפכה לנערת פוסטר של מפלגת גברים, רק כדי להיזרק למושב האחורי כאשר הימין החדש התפצל מימינה. בסבב הבחירות הנוכחי, בנט פצח בקמפיין בלעדיה, כשרק פרצופו על השלטים. אחרי יומיים היא החליטה שוב להתייצב מאחוריו במקום השני. ח"כ שולי מועלם מזמן בחוץ וברקע, גאולה כהן, זו שבאמת עמדה בראש מפלגה מימין, זו שמצביעים הלכו אחריה, הלכה לעולמה.

אחת אחת פוליטיקאיות מוכשרות, מנוסות, בעלות הון פוליטי ואלקטורלי משמעותי, שלא לומר משמעותי מזה של לא מעט מהגברים שמעמדם לא נפגע מוזזות הצידה.

בזמן שבפינלנד סאנה מרין הפכה לראש הממשלה הצעירה בעולם, וסביבה קואליציה נשית חזקה, בישראל לא רק שאיננו מתקדמים לייצוג שיוויוני, אנחנו נסוגנו אחורה כמו מי שהחליק מטה מטה במשחק סולמות וחבלים ולפי המדד האחרון שפורסם רק שבוע שעבר, נמצאים במקום הלא מכובד 64 בעולם במדד הייצוג. בישראל גם כך יש לנו מפלגות שבניגוד לחוק מדירות נשים. ש״ס ואגודה. חלק מחברי הכנסת שלהם גם דורשים לא לשבת ליד נשים במליאה. מראש אנחנו בפיגור חמור ופושע בייצוג מגדרי.

לאורך כל שנת הבחירות הארורה הזו השחיתו שוב ושוב את פניהן של פוליטיקאיות בשלטים, ולעיתים אף הדירו אותן מראש. לא מזמן נסעתי ליד קניון איילון ולאט לאט קלטתי שאין נשים בשום מקום סביבי. צומת מלאה בשילוט – פרסומות לבגדים, פרסומות לסרטים – ובכולן רק גברים. ״לא יכול להיות״ חשבתי לעצמי, והוצאתי מצלמה, והתחלתי לתעד. אין אשה לרפואה. חשתי רעד עמוק עובר בגופי.

אנחנו חיים בחברה בה מוחקים אותי, ואת הבנות שלי. מוחקים אותנו מהשלטים, מוחקים אותנו מהייצוג הפוליטי. לא צריך יד מכוונת או קונספירציה כדי שדבר כזה יקרה כאשר כולנו אוכלים ושותים ונושמים פטריארכיה. מהציוץ הביזארי של יועז הנדל על רב היחידה שנטש את אשתו מיד אחרי שילדה וחזר לחבר׳ה במילואים שכונה מיד ״ישראל היפה״, הסירוב של שר החינוך ללחוץ את ידה של ילדה זוכת האולימפיאדה בפיסיקה, האיומים הפורנוגרפיים החולים שמקבלות פוליטיקאיות כפי שקיבלה לאחרונה אמילי מואטי או הציוץ המזעזע של ראש הממשלה היוצא בנימין נתניהו שנתן תיאור גרפי מיותר ומחפיץ של מהי החפצה ביום ציון המאבק באלימות נגד נשים, בעודנו מעכלים עוד רצח של אשה בידי בן זוגה…קשה להירדם בלילה.

שנת הבחירות הארורה הזו הפכה את הקצוות המכוערים ביותר של גזענות ואפליה שמרנית קיצונית לשגרה. שיוויון זכויות לנשים לא אפשרי בלי שיוויון זכויות לאנשים באופן כללי. אותה היררכיה שעושה דה-לגיטימציה לאזרחי ישראל הערבים, דוחקת לשוליים גם נשים.

ביום שישי יוסי ורטר כתב בהארץ על הדיון סביב סדר הרשימה במחנה הדמוקרטי באחד הקטעים הכי מצמררים שאי פעם קראתי:

״איך זה יגמר? שאלתי מקור במרצ.״שאלת המיזוג עם העבודה תוכרע בפוטו-פיניש, ממש לפני הגשת הרשימות״ העריך, ״בהתאם לעוצמת הקטסטרופה בסקרים״
ושפיר? ״מי״ הוא שאל״

סתיו שפיר חברת כנסת כבר 7 שנים, בין אם אוהבים אותה או לא, אי אפשר להכחיש את העובדה שהיא כשרון פוליטי מזהיר ונכס אלקטורלי, 

כאשר מי שהיה אמון על זכויות אדם מוחק נשים, לא פלא שהוא מתכנן את צעדיו בהתאם לקטסטרופה הבלתי נמענת בסקרים. ללא איחוד בין העבודה ומרצ, הקטסטרופה בסקרים כנראה תתרגם לקטסטרופה בקלפי. לא פלא שזהבה גלאון ציינה אתמול שמרצ והעבודה סיימו את תפקידן ההיסטורי, אבל כך או כך, שנת הבחירות הארורה הזו הייתה, ועודנה קטסטרופה לנשים וכרגע לפחות לא נראה באופק שמשהו עומד להשתנות, בטח לא לטובה.