הפרדוקס של ימינה: מראית עין של שוויון מגדרי ואפליה לכל השאר

עם הגשת הרשימות לכנסת בפעם השלישית השנה החלו ברשתות החברתיות ובתקשורת במסורת החביבה עליהן של ספירת הנשים בכל רשימה. אחת הראשונות הייתה מועמדת הימין החדש איילת שקד, שצייצה בשעת לילה לאחר סגירת הרשימות: "רשימה הכי נשית בכנסת: איילת שקד, עידית סילמן, שרה בק, שירלי פינטו, אורית סטרוק, שולי מועלם. 50 אחוז נשים". 

אחריה הוצפה הרשת בציוצי הערכה מימין ("אמירה חשובה לכלל הציבוריות הישראלית. גאווה", כתב עיתונאי מקור ראשון אריאל שנבל) ומשמאל, תוך תזכורות של מיעוט הנשים במפלגות המרכז-שמאל.

על אלה צריך לומר: מיעוט הנשים בכחול-לבן, בפעם השלישית, כשהיה זמן להתארגן והרשימה "לא נתפרה באישון ליל", הוא אכן מביך; אבל באותה נשימה, עצם ההתפארות של מפלגת הציונות הדתית ב-50% נשים, הוא מביך לא פחות. מדובר בדקדוק טכני שלא ממש מעיד על מהות ומציג לציבור מצג שווא של שוויון. 

נשות "ימינה", שיהיה ברור, הן על פניו מועמדות ראויות (גם אם רובן חדשות בפוליטיקה, כפי שיוסבר בהמשך). עידית סילמן היא אשת שיווק, יו"ר ארגון מסדר הדר ויו"ר פורום הנשים בבית היהודי, שרה ב"ק היא אשת תקשורת ותיקה ומוערכת ושירלי פינטו היא פעילה חברתית חירשת. אבל רוב הנשים ברשימה מרוכזות בחלקה התחתון ולא במקומות ריאליים. הבטוחה היחידה בכנסת הבאה היא שקד עצמה (ורק נזכיר שבבחירות האחרונות הרשימה זכתה בשבעה מנדטים – שקד הייתה האישה היחידה להיכנס לכנסת ה.ק), כשסילמן ובעיקר ב"ק (מקומות 7 ו-8 בהתאמה) מתנדנדות. הח"כית הוותיקה שולי מועלם, מי שאחראית על לא מעט אמירות וחקיקות פמיניסטיות בכנסות קודמות, ממוקמת במקום ה-11, ובטוח לא תיכנס. על פי סקרים וניסיון עבר, 50% מ-50% נשים ששקד מציינת בציוץ שלה לא יהיו בכנסת הבאה, והיא יודעת את זה. 

נשים כמותג פוליטי

זו רק דוגמא קטנה לדרך שבה מפלגות הציונות הדתית מתייחסות לשוויון מגדרי – כאל תעלול שיווקי ותדמיתי. המהות, האמת והתוצאות בשטח חשובים פחות. 

הנשים המיוצגות במפלגות "העבודה" ו"מרצ" כיום, לפני האיחוד ואחריו, הן פרלמנטריות ותיקות, עם אידיאולוגיה מדינית, חברתית או פמיניסטית סדירה ומוכרת. זוהי תמונת מראה הפוכה לנעשה במפלגות הציונות הדתית: אלונה ברקת באה והלכה, אחריה הונחתה רוני ססובר האנונימית על הראש של מועלם ואז שוב נדחקה אחורה, שרה ב"ק החליפה את יפעת ארליך במשבצת העיתונאית, והופ, עידית סילמן קופצת סמוך למועד הגשת הרשימות מהבית היהודי לימין החדש. הולכות ועוזבות; זזות או מוזזות לכאן או לשם; עמדתן בנושאים רבים אינה ברורה, אבל העיקר שיש 50% שמות נשים, כן? 

"הנשיות" כאלמנט מיתוגי בלטה מאוד באפיזודה הקצרה של שקד כיו"ר הימין החדש ואז כיו"ר ימינה. בנאומה ביולי האחרון, למשל, לא פסקה לחזור על המסר הנשי: "מקומן של נשים אמיצות, נועזות וגיבורות חיל, לא נפקד מספרי דברי הימים של עם ישראל – מדבורה הנביאה, עבור דרך שלומציון המלכה ועד גולדה מאיר", ואז הכריזה: "בבחירות הקרובות אין עדיין מפלגה שבראשה עומדת אישה – אז עכשיו יש", אמרה וזכתה לקריאות מהקהל "הוא-הא מי זה בא, ראש הממשלה הבא".

אבל שימו לב, שקד לא הזכירה בנאומה, בחלק של זהות המפלגה והאידיאולוגיה שלה, מילים כמו "שוויון", "שוויון מגדרי" או "זכויות נשים". היא לא יכולה לעשות את זה כשבכל כך הרבה תחומים אחרים שוויון היא מילה זרה למפלגה שבראשה היא עומדת. היא דיברה רק על עצמה, כמנהיגה נשית. ולמה? כי הסקרים אמרו שזה עוזר.

לאחר שלא גרפה מנדטים כמצופה, שקד פינתה אחר כבוד את מקומה. ההרפתקה נגמרה, הסדר הגברי חזר על כנו.

ובכל זאת מילה לגבי הייצוג הנשי במפלגות המרכז – שמאל. כאמור, מיעוט הנשים בכחול-לבן הוא חרפה. במפלגת הגנרלים גם אחרי רביעיית הקוקפיט, העדיפו לשים את יו"ר ההסתדרות לשעבר אבי ניסנקורן ואת שר הרווחה וראש עיריית דימונה לשעבר מאיר כהן, ולא לשים בחמישייה הפותחת אישה, למרות שיש להם ברשימה נשים מצוינות כמו תא"ל במיל' אורנה ברביבאי או שרת הבריאות וראש עיריית הרצליה לשעבר יעל גרמן, או אשת התקשורת ופעילת הסביבה מיקי חיימוביץ'. יחד עם זאת, בבואנו לבקר ייצוג נשים, עלינו להיזהר מספירת ראשים שטחית, כפי שעושים במלאכותיות ב"ימינה", ולהיזהר מדמגוגיה. 

מלכתחילה מספר הנשים הנכנסות לשדה הפוליטי המקומי והארצי נמוך ממספר הגברים, ובמדינה כמו שלנו השדה הצבאי מהווה מקפצה לגיטימית לבית הנבחרים. עצם ייצוג נשי הוא חשוב, אפילו קריטי, ויש למצוא מועמדות מתאימות, אך גם ניתן להבין מדוע בסוף הדרך מספרן נמוך יחסית למספר הגברים. על המאמץ הפמיניסטי לעמוד על כניסת נשים לשדה הפוליטי והצבאי מלכתחילה, וכאמור לא להתמקד רק במספרים הסופיים ברשימות.

בנוסף, גם פוליטיקת הזהויות – הצינית במידה רבה – דחקה נשים החוצה. מאיר כהן, הממוקם גבוה בכחול-לבן, לפני הייצוג הנשי הראשון, הוא יליד מרוקו ונציג הפריפריה. לא במקרה מירי רגב וגילה גמליאל הן גם המזרחיות היחידות בעשירייה הראשונה של הליכוד  – כפל מבצע! ובמרצ גבר הומו החליף אישה בראשות הרשימה. 

מנהיגי ימינה. צילום מפלגת 'ימינה'

ולהט"ב יהיו ב"ימינה"? 

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה המשמעותית ביותר, ולהבדל הדרמטי בין הייצוג השוויוני לכאורה של "ימינה" ולייצוג החסר בכחול-לבן ובעבודה-גשר-מרצ. כשהרשימה כוללת את סמוטריץ', שחולם על החלת משפט התורה בארץ והפרדת יולדות ערביות ויהודיות בבתי החולים, והרב רפי פרץ מכיר בתרומתה למדינה של שרת משפטים לשעבר בכך שהיא נשואה לטייס, קורא לגירוש ילדי מסתננים, סיפוח השטחים ומתן הצבעה לפלשתינים רק בבחירות המקומיות. כשהשותפות המידיות הן מפלגות חרדים מדירות נשים וכשהאג'נדה המוצהרת היא קידום שופטים שמרנים לבית המשפט העליון שלא יתערבו בפסיקות מפלות של בית הדין הרבני – זה שמס' 3 במפלגה היא אישה, אפעס, לא ממש מועיל לנשות ישראל. זה להציג לציבור את הקנקן, ולהסתיר את מה שבתוכו. כי, אתן מבינות. בסופו של יום, כשהרשימה של הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' מתגאה בשוויון המגדרי שלה, זה קצת כמו שהרשימה המשותפת תתגאה בציונות שלה. 

 

הכותבת היא עיתונאית, מחברת הספר "לא יהיה כלום"

איילת שקדהרב רפי פרץימינהנפתלי בנט