שלי יחימוביץ' וציפי לבני – יעשו את השינוי?

יכול להיות שהשבוע יירשם ציון דרך נוסף בשוויון לנשים בישראל. זה יקרה אם חה"כ שלי יחימוביץ תבחר לראשות מפלגת העבודה. אז יעמדו נשים בראש שתי מפלגות מרכזיות במערך הפוליטי בישראל. כמו כן, תיאורטית, אם זהבה גלאון תתמודד ותבחר לראשות מרצ, יש סיכוי לתקדים נוסף כשבראש 3 מפלגות יעמדו נשים. ואם ליברמן יפנה את מקומו, הרי שפאינה קירשנבאום מועמדת לרשת אותו ואז.

הפעם האחרונה שבה עמדו שתי נשים בראש שתי מפלגות הייתה בבחירות שהתקיימו בתום מלחמת יום הכיפורים. גולדה מאיר עמדה בראש מפלגת העבודה ושולמית אלוני עמדה בראש מפלגה חדשה בשם רצ, התנועה לזכויות האזרח. העבודה זכתה בבחירות (תנועת העבודה הנהיגה את ישראל מ– 1948 ועד למהפך הפוליטי ב-77). שלושה חודשים אחרי הקמת הממשלה התפטרה גולדה בעקבות דו"ח ועדת אגרנט שהטיל עליה חלק מהאחריות למחדל יום הכיפורים ואת מקומה בראשות הממשלה תפס אז יצחק רבין.

שולמית אלוני הייתה חברת מפלגת העבודה, בת חסותו של לוי אשכול, ובשל יחסי שינאה-קינאה עם גולדה נפלטה מהמקום הריאלי ברשימת המפלגה לכנסת והקימה את רצ. אלוני נחלה הישג מסחרר באותם הימים כשנכנסה לכנסת בראש מפלגה חדשה עם 3 מושבים, עם ערכים חדשים של זכויות אזרח. אלוני הייתה האישה היחידה שעמדה בראש מפלגה פוליטית במשך שני עשורים, עד פרישתה ב-1996.

עכשיו יש לנו הזדמנות לחזות בתהליך פוליטי שבסופו שוב יהיו שתי נשים בראשות מפלגות חשובות במרכז המפה הפוליטית.זאת, כשגם הפעם מדובר בשני מודלים שונים של נשים.

לבני היא "נסיכה" של הליכוד, בתו של קצין המבצעים של אצ"ל, מהלב הפועם של "המשפחה הלוחמת" של חירות, שהיה ח"כ מטעם הליכוד. היא גדלה בתל אביב, למדה משפטים, שירתה תקופה קצרה במוסד, הייתה עורכת דין ואז קפצה למים הפוליטיים, לתוך מרכז הליכוד.

אחת מתרחקת מפמיניזם – השנייה פמיניסטית

לבני עמדה בראש רשות החברות הממשלתית והייתה אחראית, בין השאר, לתהליך ההפרטה. היא נשואה לאיש עסקים מצליח, אימא לשני ילדים, גרה בבית פרברי צנוע. היא לא התעצבה במסלולים הפמיניסטיים, לא נגעה בפוליטיקה של המגדר. להיפך, היא בחרה להתעסק בנושאים בלתי פמיניסטיים בעליל (לכאורה): נושאים מדיניים-ביטחוניים. היא התרחקה מהפמיניזם כמו מאש. שיחקה במגרש של הגברים כמו גדולה, הייתה שרת חוץ, ניהלה משא ומתן מדיני, הסתובבה בעולם, התחככה עם גדולי ושועי.

לבני מציגה מודל מסוים של פוליטיקאית. היא משוכנעת שהצליחה בלי קשר להיותה אישה. היא מאמינה שאישה אינה צריכה בהכרח לעסוק בנושאים מגדריים, נושאים של נשים, ונדמה לי שמעולם לא נתפסה כשהיא מקדמת נושאים מובהקים של נשים.

שלי יחימוביץ גדלה בכפר סבא, ואת דרכה העיתונאית סללה מבאר שבע למרכז, מעיתון "על המשמר" של מפ"ם והקיבוץ הארצי לקול ישראל. היא אם חד הורית לשני ילדים ומתגוררת במרכז תל אביב. תפיסת העולם הפוליטית של יחימוביץ התעצבה כשסיקרה את ההסתדרות, הגישה תוכניות כלכליות והתנדבה במסגרת מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית.

יחימוביץ' היא פמיניסטית בהגדרתה והירבתה לעסוק בנושאים האלה בגאווה. היא בחרה לצמוח בשדה החברתי-כלכלי והתרחקה מנושאים מדיניים-ביטחוניים. לכאורה, היא בחרה לעסוק בנושאים "מתאימים" יותר לנשים: זכויות עובדים (שם יש אפלייה מגדרית מובנית), פערים כלכליים (גם כאן הנתונים מצביעים באופן מובהק שבין העניים יש הרבה יותר נשים), אבל משם יצאה לכלל השדה הכלכלי-חברתי והיא מרבה לעסוק בנושאי הפרטה, מבנה המשק, מקרו-כלכלה.

שקי חבטות להתקפות אנטי-פמיניסטיות

מדובר בשתי נשים אשכנזיות, כמעט באותו גיל. רהוטות, דעתניות שמשמשות לעיתים שק אגרוף להתקפות. חלק מההתקפות יושבות על השסע המגדרי. גם לבני שהתרחקה מפמיניזם כמו מאש, ספגה התקפות אנטי-פמיניסטיות מובהקות. גם יחימוביץ, שבחרה במובהק להתעסק בנושאים פמיניסטיים, חטפה וחוטפת, כשחלק משמעותי מהביקורת נגדה נובעת מהעובדה שהיא לא עוסקת בנושאים מדיניים בטחוניים הנחשבים בפוליטיקה הישראלית כנושאים "גבריים" מובהקים.

אישה בראשות מפלגה היא ברכה, זה שינוי מרענן לטובה. מחקרים (מגדריים) מוכיחים ששינוי מגדרי עמוק מתאפשר רק כשיש מאסה קריטית של 30% נשים. המאסה הקריטית היא תאפשר שיח מגדרי בריא וקידום נושאים מגדריים. הפוליטיקה הישראלית רחוקה מהמאסה הקריטית, אבל צועדת לעברה בביטחה. וככל שנהיה מודעות יותר, כך נתקדם יותר.