חבר כנסת? צא מהארון או תתפטר

ככל הנראה יש לנו חבר כנסת בארון. יש מישהו במדינת ישראל שעדיין לא יודע מיהו? ובהנחה שיש כזה, כמה זמן ייקח לו לעלות על שמו של הפוליטיקאי? דקה? עשר דקות? ואם בעצם כולם כבר יודעים אז למה שלא נאמר את שמו "ונגמור עם זה"?

שאלה טובה.

הדיון על אאוטינג שוב עולה לכותרות ומי שהעלה אותו שוב לכותרות הוא גל אוחובסקי, נציג הלהט"ב מטעם עצמו שהעניק ראיון לליידי גלובס ושטח בפעם המי-יודע-כמה את עמדותיו בנוגע לאאוטינג.

הח"כ שבארון מוציא לך עשן מהאוזניים?

"לפני שלוש שנים הייתי אומר לך שצריך להוציא אותו. היום אני אומר לך שלא. ח"כ בארון? שיישאר בארון, שימות בארון, זה העונש שלו, כי אם הוא היה יוצא מהארון, האהדה אליו הייתה גדלה פי שמונה. בגלל שהוא בארון הוא לוזר, הוא לא שווה כלום, והקריירה הפוליטית שלו מחוסלת. היום אלה שבוחרים להישאר בארון עושים נזק רק לעצמם. מצד אחד נורא אכפת לי ומעצבן אותי, מצד שני כבר לא אכפת לי. יאללה, שהח"כ הזה יחיה את חייו בעליבות נפש, שייחנק מהריח הרע של עצמו".

ראשית, אני מגנה את האקט האלים הזה שנקרא אאוטינג. יציאה מהארון היא לרוב מורכבת ומסובכת ודורשת עימות לא פשוט הן עבור היוצא מהארון עצמו והן עבור משפחתו ומעגל מקורביו. ההחלטה על הטיימינג שמורה לאותו אחד שיאלץ להתמודד עם ההשלכות של המעשה הזה ושמורה לו הזכות לבחור בתזמון שיסב לו כמה שפחות נזק נפשי, פיזי או כלכלי. שנית, אני מגנה את הסגנון הבוטה שהפגין אוחובסקי בראיון הזה ובתוך רשימת האנשים שהייתי מאחלת להם "להיחנק מהריח הרע של עצמם" נמצאים אנשים רעים באמת שעשו דברים רעים באמת לאנשים אחרים. חבר כנסת שבוחר להישאר בארון לא נמצא ברשימה הזו.

ועכשיו, אחרי שגיניתי, אפשר לדבר על מה שחשוב באמת: גל אוחובסקי צודק לחלוטין. נבחר ציבור הומוסקסואל לא יכול להישאר בארון.

אחת מטענות הנגד השכיחות ביותר כנגד עמדה זו היא שגם חבר כנסת זכאי לחיים פרטיים משל עצמו וזכותו להחליט בעצמו מתי להצהיר על נטיותיו המיניות.

המונח "חיים פרטיים" מצטמצם ובצדק בכל הנוגע לנבחרי ציבור. כך לדוגמא, גילוי על סרטן בערמונית של דוד מרעננה הוא עניינו הפרטי, שלו ואולי של משפחתו, אולם כשאותו גידול סרטני בערמונית התגלה אצל אהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל דאז, היה ברור לכולם כי מדובר עניין ציבורי. החיסיון הרפואי שהוא זכות בסיסית לכל אדם באשר הוא נלקח מפוליטיקאים השכם וערב היות ולציבור יש את הזכות לדעת על אודות מצבם הבריאותי של נבחריו.

כשהסתבר שליאיר נתניהו, הבן הבכור למשפחת המלוכה, יש בת זוג נורבגית שאינה יהודייה, תפסה הידיעה מקום נכבד בעיתונות הארצית. למה בעצם? האם ליאיר נתניהו לא שמורה הזכות לבחור לעצמו את בנות זוגו בהתאם לטעמו, העדפותיו ותפיסת עולמו? איזה עניין יש בכך לציבור? התשובה לכך היא פשוטה – יאיר נתניהו הוא אמנם לא נבחר ציבור אולם אבא שלו, בנימין נתניהו, הוא בהחלט נבחר ציבור, ה-נבחר, אם תרצו, בהא הידיעה. במדינה שמכנה את עצמה "מדינה יהודית", שהיהדות היא חלק בלתי נפרד מההגדרה הרשמית שלה, יש משמעות לכך שבנו של המנהיג העומד בראשה בוחר ש"לא להמשיך את השושלת".

העיתונים סיקרו, רבנים, חברי כנסת ומיודעים הביעו את דעתם השלילית או החיובית והרשתות החברתיות עשו מטעמים מהידיעה. נתניהו לא מחה על הסיקור התקשורתי ואיש מטעמו לא טען ש"הוא זכאי לחיים פרטיים". כולם שם הבינו – אתה רוצה להיות ראש ממשלה? יש לכך מחיר. הפרטיות שהייתה שמורה לך עד כה כאזרח מן המניין נעלמת ולמרבה הצער, בחלק מהמקרים גם הפרטיות של בני משפחתך. אתה כמובן יכול להחליט שלא מתאים לך, להוריד את הכתר ולצאת מהמשכן. אבל כל ילד יודע שאי אפשר לרקוד בשתי חתונות בו זמנית.

כשביל קלינטון פנה לאומה האמריקאית ומלמל בקול עמוס צ'ארם ורגשי אשמה את ה"איי דיד נוט הב סקס וויט דיס וומן" שלו, לא טרחנו להתעניין בשאלה מדוע צריך נשיא ארצות הברית להכחיש או להודות בקיום יחסי מין מחוץ לנישואין. לא טרחנו להתעניין כי גם כאן התשובה הייתה ברורה – בגידה של אדם באשתו היא עניינו הפרטי, בגידה של האדם החזק ביותר בארה"ב בגברת הראשונה היא כבר העניין של כל תושבי ארצות הברית. האחרונים עסקו ימים ולילות באירועים שהתרחשו בחדר הסגלגל, באקט הספציפי שקיימו השניים, דנו במשמעויות, בהשלכות ובסיבות מכל זווית אפשרית. מספר אינסופי של דעות ועמדות הושמעו על גבי העיתונים אבל לכולם היה ברור – חיי המין של נשיא ארה"ב הם נושא שיחה לגיטימי. נקודה. הם נושא שיחה לגיטימי כי נשיא ארה"ב חייב להם דין וחשבון. הוא חייב להם כי הם בחרו בו.

האם נטייה מינית זהה למצב רפואי, בחירות של הילדים או בגידה? לטעמי, כן. זה השלב להתייחס לטענה המעניינת הנשמעת מפי רבים לפיה להיות הומו זה בדיוק כמו להיות סטרייט ובשל כך אין שום סיבה להצהיר על כך, עצם ההצהרה מעיד על שונות. את אותה הטענה בדיוק משמיעים אותם פסאודו-ליברליים-לא-הומופוביים-בכלל בנוגע למצעד הגאווה, הצהרה שנגועה בתמימות נסלחת במקרה הטוב ובהתחסדות בלתי נסבלת במקרה הרע.

ביום בו כל הזכויות של להט"בים וסטרייטים יושוו עד האחרונה שבהן והמילה "הומו" תפסיק להיות מילת גנאי שמישה למדי כבר בבית ספר היסודי, נוכל לדון בשאלה האם יש או אין צורך להצהיר על העדפת בני מינך. עד אז, תחסכו ממנו את הצביעות שלכם. יציאה מהארון היא אקט אישי אבל היא גם אקט פוליטי לכל דבר ועניין. ליציאה מהארון יש השלכות ומשמעות אבל גם להישארות בארון יש השלכות ומשמעות. נבחר ציבור שבוחר להסתיר את נטיותיו המיניות משדר מסר ברור שהנטייה המינית שלו איננה לגיטימית, מסר מעט בעייתי בעולם בו ההומופוביה חוגגת ובמדינה בה חוקים פרו להט"בים נתקלים בחומה בכנסת.

טענה נוספת, תמוהה במקצת, הנשמעת גם היא תדיר בכל הנוגע לאותו הח"כ היא שהוא בכלל לא בארון, הוא פשוט לא מדבר על זה. הטענה הזו הזויה. הרי איש לא דרש מאותו ח"כ להניף את דגל הגאווה בכל ראיון ובכל במה שניתנת לו ובכלל, לא זכור לי שניצן הורוביץ מדבר על ההומוסקסואליות שלו אחת ליומיים. אותו ח"כ לא נדרש "לדבר על זה", הוא נדרש להצהיר על זה קבל עם ועדה, לומר בקול גדול וגאה שהוא הומוסקסואל וח"כ בישראל. להצהרה הזו יש מחיר אבל מי שלא רוצה או יכול לשלם אותו צריך ללכת הביתה.

אור סופרהומוסקסואליותהומופוביהחברי כנסתיציאה מהארון