רגב וזועבי: הנשים שמאתגרות את הקונצנזוס

המקרה האחרון היה ההתבטאות האומללה של מירי רגב נגד ח"כ באסל ג'אטס שעלה לנאום בכנסת כשכפייה מעטרת את צווארו. אוי כמה שהיא חטפה. הפייסבוק עלה על גדותיו ממ"מים וצילומים של אנשים בכפיות עם הערות סרקסטיות לכיוונה של ח"כ רגב.

לפניה זו הייתה ח"כ חנין זועבי, שהועמדה בכיכר העיר הווירטואלית והייתה מטרה להכפשות וקללות ולעג והגכחה וגם איומים. ובדרך הייתה גם שרה נתניהו שהפכה לשק חבטות גם בשם בעלה, ראש הממשלה הנבחר.

וכל זה מעורר דילמה פמיניסטית.

האם לחבוט בנשים המעטות שהעפילו לעמדות כוח?

מצבן החברתי של נשים בכי רע. אנחנו מרוויחות פחות מהגברים, מצליחות פחות מהם, תופסות פחות עמדות כוח מהגברים, מיוצגות פחות, לא קובעות את סדר היום, לא נמצאות ליד השולחנות שבהם מתקבלות ההחלטות שמשפיעות על חיינו, לא מחליטות אם לצאת למלחמה, לא קובעות איך יחולק תקציב המדינה. מספרנו בצמרת קטן וההתקדמות כל כך איטית עד שכמעט ואינה מורגשת, ונראה שיחלפו עוד דורות של נשים מופלות עד שיגיע השוויון המגדרי המיוחל.

וזו הדילמה: האם כשיש כל כך מעט נשים בעמדות כוח, אנחנו יכולות להרשות לעצמנו לחבוט בנשים המעטות שהצליחו להגיע לשם? האם אנחנו לא מזיקות לעצמנו כשאנחנו מצטרפות למקהלה (ולעיתים מובילות אותה) שהופכת נשים מסוימות למטרה לחיצים מורעלים?

הרי המאבק הפמיניסטי שואף לקדם נשים לעמדות מפתח. הוא שואף שתהיה מאסה קריטית של נשים (33%) שרק אז הן מסוגלות להשפיע על סדר היום. הרי המאבק הפמיניסטי תומך במגוון של נשים ובמגוון של קולות.

ואם כך, האם במצב הרעוע שנשים נמצאות בו אנחנו יכולות להרשות לעצמנו להשתלח בנשים שהגיעו ועשו זאת? האם זה לא פוגע במאבק עצמו?

ח"כ מירי רגב הייתה הצנזורית הראשית ודוברת צה"ל בדרגת תת-אלוף. כמה נשים היו בדרגה כזו בצבא? היא הובילה את מערך הדוברות של הצבא במלחמה לבנון השנייה. תפקיד קשה במציאות מורכבת כשהקלפים שהיו לה ביד לשחק איתם היו גרועים. זו לא הייתה המפוארת במלחמות ישראל, בלשון המעטה.

חברת הכנסת מירי רגב. מקצינה את העממיות שלה 

אחר כך עשתה מהלך לא אופייני לנשים: הצטרפה לפוליטיקה הארצית. מעט נשים הולכות לפוליטיקה ארצית (ויעיד שיעור הנשים הנמוך בכנסת). רגב לא באה משום קבוצה פריבילגית בחברה. להיפך. היא גדלה בקרית גת להורים יוצאי מרוקו. פריפריה. ובכל זאת עשתה זאת. כנגד כל הסיכויים. זה כשלעצמו ראוי להערכה ולתמיכה. היא מחצינה את המוצא שלה, את המקום שממנו באה. היא מקצינה את העממיות שלה. זה המותג שלה. והיא הרוויחה אותו ביושר.

מצד שני היא אומרת דברים מאוד מקוממים. ההשתלחות שלה במבקשי המקלט, ההתקפה שלה על חנין זועבי, ועכשיו הסיפור עם הכפייה. היא קולנית, בוטה לעיתים.

אם להשתמש ברעיון שהוצג בסדרה (המצוינת) של רון כחלילי, אפשר בקלות לומר שמירי רגב היא פרחה. במובן התרבותי של המילה. היא סטריאוטיפ והיא מתהדרת בכך. והיא זוכה לתמיכה רחבה.

חברת הכנסת חנין זועבי. מאתגרת את הקונצנזוס

לכופף את הערכים כדי לתמוך בנשים

או ח"כ חנין זועבי. היא באה אומנם ממקום חזק בחברה הערבית. אבל בריבוד החברתי הישראלי, נמצאת זועבי – כאישה ערביה – בתחתית (כשמעליה גברים אשכנזים, ואחריהם נשים אשכנזיות, ואחריהן גברים מזרחים, ונשים מזרחיות וגברים ערבים ונשים ערביות).

וגם זועבי בדרכה מאתגרת את הקונצנזוס. היא דעתנית, היא אומרת דברים שמקוממים רבים בציבור היהודי בארץ, היא אישה, ערביה, רווקה, משכילה, רהוטה וחילונית.

ואלה רק שתי דוגמאות.

אז אם אנחנו רוצות לקדם נשים, האם אנחנו צריכות לתמוך בנשים באשר הן נשים? איפה עובר הגבול?

ואיך מכילים את זה? איך תומכים בנשים שעשו זאת, כאלה שיכולות לשמש מודל, כאלה שמביאות את סדר יום שלהן, ועדיין איך לא מכופפים את הערכים? איך תומכים במירי רגב, למרות ועל אף שהיא מתבטאת לעיתים קרובות באופן בוטה ובניגוד לערכים של חלק מאיתנו?

איך מכילים את חנין זועבי למרות שהדברים שהיא אומרת קשים לאוזן היהודית-ציונית?

והאם אנחנו, כנשים פמיניסטיות שרוצות לקדם שוויון מגדרי – האם אנחנו יכולות להרשות לעצמנו לרדת על נשים מצליחות, או שעלינו להבליג בשם המאבק המגדרי המשותף?

האם העובדה שאנחנו מתייחסות אליהן באופן ענייני אינה כשלעצמה החלשה שלהן? האם התייחסות עניינית אליהן לא חוטאת לאפלייה שגם הן סובלות ממנה? לעובדה שהן פועלות בשדה כל כך גברי וכוחני? האם הצטרפות שלנו למקהלה הגברית, או לעיתים הובלה שלנו את המקהלה הגברית לא פוגעת בנו כולנו באותו זמן?