הולכים לבחירות: רק בגלל סכסוכי אגו

אי אפשר להימנע מתחושת החמיצות הגדולה שעולה מההחלטה ללכת לבחירות. אי אפשר להימנע מהתחושה המרירה שהבחירות מיותרות. אי אפשר להימנע מהתחושה שזו לא הדרך ללכת לבחירות.

למה?

משום שאי אפשר להימנע מהתחושה שהבחירות – אם אכן נכפו עלינו עכשיו – הן לא על מהות, אלא על אגו. ההחלטה על בחירות לא מתקבלת בשל חילוקי דעות מהותיים, בשל תפיסות עולם שונות, בשל פערים עמוקים בין תוכניות מאקרו להעלות את ישראל על פסים חיוביים.

לא ראינו את הפוליטיקאים המנהיגים שלנו מתקוטטים ביניהם מהי הדרך הטובה ביותר לסגור את הפערים החברתיים המעמיקים, לא ראינו אותם רבים מי ייטיב עם מיליון הילדים העניים. לא ראינו אותם מבלים לילות כימים כדי לקדם משא ומתן מדיני שימנע את המלחמה הבאה. לא ראינו את האורות דולקים בלילה בחדרי משרדי הממשלה בירושלים, שבהן התקיימו ישיבות ליליות כדי לגבש תוכנית להתמודד עם המשבר בשוק הדיור, עם יוקר המחייה, עם השסעים המעמיקים, עם השיח המתלהם, עם האלימות המתגברת.

לא ראינו כיצד משרד החוץ מגבש תוכנית שתחלץ את ישראל מהבידוד הגדל והולך שבו היא נמצאת. להיפך.

לא הצלחנו למצוא את החזון שהמנהיגים שלנו גיבשו ולפיו הם הולכים, חזון לחברה, למדינה.

אבל שמענו הרבה וקראנו הרבה על כך שביבי לא סובל את בנט. על כך שליברמן עסוק בתככנים מאחורי הגב של ראש הממשלה, ומאידך על כך שנתניהו בעצם תופר דיל על הממשלה הבאה עם המפלגות החרדיות – ש"ס ויהדות התורה. או שבעצם לפיד מנסה לעשות פוץ' ולהקים בעצמו ממשלה חלופית עם החרדים, או עם העבודה.

שמענו שנתניהו רק רוצה להשפיל את לפיד. ורוצה לבוא חשבון עם בנט, אבל מליברמן הוא חושש ולכן הוא נזהר ממנו.

וכמובן, הדובדבן שבסוכריה שעל הקצפת של העוגה: חוק ישראל היום. שהוא בעצם העילה והסיבה והמסובב לכל הטרפת הפוליטית שאנחנו מסתחררים בתוכה.

 

יאיר לפיד, אנחנו לא מפונקות

"אני לא מבין את האנשים שמוכנים לזרוק לפח את המדינה היחידה שיש להם ולעזוב לברלין כי שם נוח יותר" כתב שר האוצר, יאיר לפיד, בסטטוס שהסעיר את הרשת. שתי נשים – אחת שהחליטה לעזוב את הארץ והשניה – ששורדת בקושי, מתנדבות להסביר לו

לטור המלא

 

ולכן תחושת החמיצות העמוקה עולה שוב ושוב. כי אנחנו לומדים שהבחירות אינן על המצוקות והקשיים והבידוד והפערים והגזענות וההתלהמות והאלימות. הבחירות הן על אגו. על האגו של נתניהו והאגו של ליברמן והאגו של בנט והאגו של לפיד.

כן, ברור שעכשיו, משהחלה מערכת הבחירות, יציפו אותנו באמירות ערכיות, ובתוכניות מקיפות לפתרון כל הבעיות, ויכתבו מצעים מאירי עיניים ומרחיבי לב, וכל הסוגיות הבוערות שעל הפרק ינוסחו מחדש, וילוו בתמונות מלוטשות ובדף מסרים מנוסח היטב, ובנאומים מתלהבים. אבל זה לא באמת. כי זו לא הסיבה לבחירות.

והסיבה לבחירות היא שאין שם תוכנית. אין תוכנית מדינית ואין באמת תוכנית כלכלית, ואין תוכנית חברתית. אין תוכנית. כן, כולנו רוצים שיהיה כאן טוב יותר. וכולנו רוצים שלום עולמי.

אבל ללכת לבחירות בגלל סיכסוכי אגו? בגלל שראש הממשלה לא סובל את שר האוצר? בגלל ששר הכלכלה לא כל כך מתעסק בכלכלה אלא בקידום עצמי? משום ששר השיכון לא בילה לילות כימים כדי לפתור את בעיות הדיור בישראל, אלא התעסק רוב הזמן בחיזוק מגזר אחד של החברה? משום ששר הפנים – הנוכחי והקודם – היו עסוקים קודם כל בסוגיה איך שוללים אזרחות מאזרחי ישראל ופחות איך מיטיבים עם האזרחים? משום ששר הרווחה לא קיבל את התקציב הראוי כדי להוביל מהלך שייטיב עם העניים ואולי יסגור את הפערים? משום שבראש סדר היום של הממשלה לא היה הנושא המדיני, או החברתי, או הכלכלי, או הדיור, או היחסים בין האזרחים היהודים לאזרחים הערבים?

ועכשיו למשהו לא פופולארי במיוחד: הממשלה נבחרה לארבע שנות כהונה. שיואילו בטובם השרים הנבחרים, שחיזרו אחרינו בלהט כדי שנעניק להם את קולנו, לעשות את העבודה. לשם כך הם נבחרו. לא לתככים ולמניפולציות ולהשמת רגליים. ולא לסכסוכי אגו. הם נבחרו להנהיג. ומכיוון שלא הנהיגו אלא היו עסוקים בדברים אחרים – בגלל זה אנחנו הולכים עכשיו לבחירות.